משפחה

פרטים

פורסם ברביעי, 30 אוגוסט 2006 22:00

נכתב על ידי נחמה גרוס

אנחנו עדין בתקופת השידוכים שבין ט"ו באב ליום הכיפורים. הרבה דרכים מובילות לשידוך. אין כללים. "יש שזיווגו הולך אלין ויש שהולך אצל זיווגו". (כלי יקר בראשית כח י) האבות הכירו את נשותיהם בדרכים המוכרות לנו. (אברהם ושרה בתוך המשפחה, רבקה הובאה אל המשפחה ע"י ההורים, יעקב ורחל הכירו על יד הבאר.) אך אין ספק ששידוך יעקב ללאה מעורר בנו תימהון. הייתכן שיעקב בחיר האבות, פשוט "נפל בפח" ובליל הכלולות כלל לא היה מודע לזהות כלתו? איך נסביר שדווקא מלאה נולדו רוב שבטי ישראל מלכות וכהונה? והיא זו שנותרה ונקברה עמו במערה? ובכלל, תורה מלשון הוראה, מה לומדים מנישואי יעקב ללאה?

רחל ולאה הן שתי מצבי תודעה שבכל אשה, ואליהן מתייחס כל איש.

על פי האר"י (הרב גינסבורג, חתן עם הכלה, סעיף פט) כאשר התייחד יעקב עם לאה קיבל על עצמו להתייחד בלב שלם עם מי שזו. יעקב קיבל את אמת המציאות כפי שהיא. הוא היה רגיל בחילופי אחים וידע להיזהר. ולמרות הרצון העז להנשא לרחל הוא קיבל את לאה בשלמות. נכון שלא ויתר על רחל, אך היה לו ברור שהכל מכוון מלמעלה. הוא ניסה השתדל, אך גם ידע בוודאות שהתוצאה היא לעולם על פי ההשגחה הפרטית ממעל. אפילו לבן ובתואל שיראת ה' לא היתה בליבם הודו: "מה' יצא הדבר" (בראשית כד י). כבר בכניסתו לחופה כיוון יעקב אל השורש, אל הרצון האלוקי. זהו כלל גדול בחיים, ובחיי נישואין בפרט.

רחל היתה אהבתו המלהיבה של יעקב. אהבה ממבט ראשון. הוא פגש בה בתוך מהלך החיים כשהיא רועת צאן - כמוהו. היתה להם מיד שפה משותפת. בו במקום הפך לחלק מעולמה, והיא לחלק מעולמו. משראה אותה מיד השתתף במתרחש. התעוררו בו כוחות לגולל לבדו את האבן מעל פי הבאר. (בראשית כט י) רחל היתה "יפת תואר ויפת מראה" בגלוי. מן ההתחלה הקשר היה חי זורם ופשוט. היה משהו טבעי "ארץ ישראלי" ביניהם. גם עולמם הפנימי התאים. בפגישתם הראשונה יעקב צפה למרחוק את שורש נשמתם, את שליחותם המשותפת, ולכן בכה. (רש"י בראשית כט יא) הוא חש כלפיה רחמים עליונים ורצה להעניק לה (תניא מה). יעקב הינו מידת הרחמים הרוצים להעניק למידת המלכות, לרחל.

רחל, מידת המלכות, קרויה "עלמא דאיתגליא" (תורה אור ויצא, ועוד) עולם מגולה. זהו עולם פתוח וגלוי, שבו שפע הרמוניה ויופי, אך טבע העולם הזה שיש בו גם חיסרון וצמצום, והוא מועד לנפילות ומשברים. זהו עולם המבקש רחמים מרובים מלמעלה שיבואו ויפיחו בו חיים ושמחה. רחל היתה "הקטנה", ("שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל") כמו "המאור הקטן", הלבנה, שכולה מוכנות לקבל אור מהשמש שלה.

רבי נחמן מסביר (השתפכות הנפש אות יב) , שיעקב ורחל הם בחינת תורה שבעל פה ותורה שבכתב, כמו איש ואשה. יעקב "איש תם יושב אוהלים" ישב באוהלה של תורה. לפני בואו ללבן ישב ארבע עשרה שנה ולמד תורה בישיבתו של עבר (רש"י בראשית כה יא). והוא יסוד התורה שבכתב. "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". רחל היא בחינת חידושים מאירים מתוך התורה שבכתב, המפלסים את הדרך לחיי המעשה. הוא מעניק לה חיים אותם היא מפתחת למשהו ממשי במציאות. ולכן כל עבודת יעקב היה עבור רחל, ושבע שנות עבודה שעבד בעבורה היו "בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה".

לאה שונה. היא "הגדולה" שעיניה רכות. ברכות העיניים משהו מאד פנימי ועדין, יש שם געגוע. רש"י מסביר (בראשית כט יז) שעיניה היו רכות מבכי שלא תעלה בגורלו של הבכור עשו. עוד לפני הגעתו של יעקב, היתה כולה תפילה ותחנונים. עבורה שום דבר לא טבעי ומובן מאליו. היא חייבת לתכנן לבקש ולהתחנן. מסביר רבי נחמן שלאה היא בחינת תפילה עליה נאמר: "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם". תפילה היא אמונה פשוטה שאי אפשר להסביר, כי שורש האמונה מכוסה מאיתנו. מעלת התפילה אינה כה גלויה כמעלת התורה. לכן לאה מכונה "עלמא דאיתכסיא", עולם מכוסה, מספירת הבינה. היא שיכת לעולם המחשבה הסמוי עולם המחזיק מעמד בכל מקום וזמן, גם בגלות, ובהסתר פנים. לבן זלזל בלאה, מה לו ולמעלת התפילה? הוא חשב שירמה את יעקב "יסדר" אותו. אבל הכל בהשגחה לטובה מאת ה'. גם יעקב וגם רחל הכירו במעלתה של לאה "הגדולה" וקבלו אותה בשלמות. הם ידעו שגם לה תכונת הקריאה בשם ה', והיה ברור שבבנין בית ישראל גם לה מקום מרכזי.

רחל במסירות נפשה ויתרה על סימניה ומסרה עצמה לחלוטין ללאה. היא מסרה ללאה את סימני הדרך ליעקב. היא ויתרה מתוך ידיעה שבית יעקב זקוק לשתיהן. למעשה במסירת הסימנים היא נכללה בתוך לאה. שתיהן הפכו לאחת. בהזדהותה המוחלטת עם לאה היא עצמה היתה שם. מעתה לאה הכילה בתוכה את רחל וסימניה ויכלה להינשא ליעקב. מובא בזהר ובכתבי האר"י שלאה ורחל נחשבו לאחת (רבי נחמן השתפכות הנפש, אות יב). אך מהיכן ההתחלה? מי תהיה הראשונה? רבי נחמן עונה שצריך להתחיל משתיהן, כשכל אחת "מחזיקה את חברתה". אם לא ילמד תורה לא ידע על מה להתפלל ואם לא יתפלל לא יכוון בתורתו. הארץ אבדה משום שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא א) . לא התפללו לפני הלימוד. תורה לשמה חייבת הכנה של תפילה כדי שתהיה טהורה ואמיתית. ולכן רחל, תורה שבעל פה, מוסרת סימניה ללאה, מכניסה הביתה קודם כל את התפילה.

לו רחל נישאה ליעקב ללא ההכנה המוקדמת של לאה הבית לא היה נבנה מתבסס ומצמיח פרות. נכון שרחל היא נשמת הקשר המעוררת חלומות ותקוות אך ההתלהבות היא לעולם זמנית, תענוג קבוע אינו תענוג, ולעולם תגיע שעת המיצוי והבשלה. אי אפשר לבנות בית רק מתוך התלהבות. שם היניקה לסטרא אחרא (לצד האחר שאינו בקדושה). לאה הרחיבה כלים לקראת בואה של רחל - עיקרה של בית.

רחל ולאה התאחדו, והפכו ללאה ה"שנואה קצת", מרוחקת קמעה, שלא תמיד מובנת, שתוחמת את האיש שלה לתוך המציאות. היא היתה סמויה בכניסתה לחופה, ונשארה חידה גם בהמשך. כולה מחשבות. מה מניע אותה? מהו סוד כוחה? לעיתים היא מסוגרת בענייניה הכמוסים מביטה על החיים מן הצד, כמחשבת את חשבונו של בית, מבינה שהמציאות זקוקה לשמירה. יש חסר וצריך הרבה תפילה והשתדלות. היא מתכננת את המציאות כרעיה וכאם. בנין הבית חשוב לה מכל, כשבבינתה היתירה היא עסוקה בניסיון להיטיב ולשפר. היא לומדת, מודעת, אולי מלאכותית משהו, אבל תמיד שואפת וצופה קדימה להשלים את ביתה. ובעיקר, שואפת לרומם את הקשר שלה עם האיש שלה. בעלה נמצא איתה במחשבותיה בכל מצב, תמיד גם כשרחוקים זה מזו.

תודעה של לאה ותודעה של ורחל משמשות בכל בית בערבוביה, לעיתים האשה היא רחל ולעיתים היא לאה. והחתן הצעיר יכול להתבלבל, הוא התכוון לרחל "והנה היא לאה" והוא שואל: רחל! להיכן נעלמת? היכן רועת הצאן הספונטנית? היכן כל המוכנות לקבל? הפכת תוך לילה למישהי אחרת, לקצת אמא המכוונת מלמעלה. הכינו אותו שהוא "המשפיע" והנה היא מנווטת, מדריכה תומכת, בונה בית.

וגם היא חשה הפסד. יש בה צער, היא מתגעגעת לעומק נשיותה, היא הפסידה את היכולת הפשוטה להיסחף לחויה להתמלא באור וטוב. היא נותרה מסויגת במחשבותיה, מתגעגעת למי שהצליח לגולל עבורה את האבן מעל פי הבאר. (באר – ראשי תיבות: בתי אמי רעיתי)

שניהם רוצים את "רחל" היפה תמיד, אך יחד עם זאת היא רוצה שיגדל להבין אותה מבפנים, שייבנה בנין שלם, ולשם כך צריך סבלנות, צריך להאט, להקשיב, "ללמוד אותה" ואת המציאות. וגם היא צריכה "ללמוד אותו". סוף סוף הם שונים. זו עבודה שלוקחת זמן, שמצריכה הבלגה, רצון והרבה תפילה.

לאה מתמידה, ויעקב הופך להיות ישראל, ישר-אל, לאט לאט מחשבותיה הסמויים נהיים ברורים לו, הוא מצליח לפענח את השפה הפנימית שלה, שהופכת לשיחה גלויה יותר ויותר. הוא לומד את התבונה שלה הוא מצליח להתמזג עם החשיבה שלה. הוא גדל להעריך את "לאה" שלו הממקדת אותו, מחברת אותו ובונה לו בית.

ועכשיו שהיא בטוחה, היא יכולה להרשות לעצמה לחזור להיות "רחל", גלויה ומקבלת, מתוך כלי החיים שהתרחבו. התורות הפכו לתפילות, והתפילות היו לתורות. "ויאהב יעקב את רחל מ לאה" (בראשית כט ל) מכוחה של לאה. אהבה עמוקה ומאוזנת בתוך החיים.

הסודות הכמוסים של לאה, התמזגו ברחל המאירה, התפילות והתורות נכללו זה בזה, ויעקב זכה לשניהם,

וכך ברכו הזקנים והעם את רות בנישואיה לבועז (רות ד יא),

"יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שניהם את בית ישראל"