משפחה

פרטים

פורסם בשלישי, 15 אוגוסט 2006 22:00

נכתב על ידי נחמה גרוס

המחצית השניה של חודש אב כולו נחמה. נחמה אמיתית המורכבת מגאולת הכלל והפרט השזורים זו בזו. גם אבינו שבשמים מתנחם, חודש מנחם אב.

בט"ו באב, היום השביעי מט' באב, קמים מה"שבעה" מהאבלות ומתנחמים על הבית שאבד, מתוך בנין בתים חדשים בישראל. כל בית פרטי מהווה ניצוץ מאותו בית כללי, עוד אבן, עוד בנין עדי עד. הקימה הזו היתה מתוך מחול ושמחה, "הפכת מספדי למחול לי" (תהילים ל יב) , כשהבנות בכרמים תוך כדי ריקוד קראו לבחורים: "שא נא עיניך וראה..." (סוף תענית). והבחורים – בחרו. בשידוכים ההמשך והתקווה. הניחומים הראשונים בתנ"ך הוזכרו בחתונה היהודית הראשונה, של יצחק ורבקה: "ויביאה האוהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם אחרי אמו" (בראשית כד סז). בחתונה יש ניחומים, שם המענה. יש הסוברים שימי המחולות והשידוכים היו כל הימים שבין ט"ו באב ליום הכיפורים.

איך בחרו בימי קדם ובתקופת המקדש?

יתכן וההורים "ארגנו" את השידוך מראש כמו אליעזר שבחר את רבקה ליצחק. והיו נישואין בחוג הקרוב כמו אברהם שהתחתן עם בת דודתו שרה. והיה גם אפשרות למפגש "מקרי" על הבאר, אהבה ממבט ראשון כמו יעקב ורחל. שידוכי האבות היו שונים זה מזה וכולם יחד בנו את בית ישראל. אין כללים, כל הדרכים כשרות לבחור ולהיבחר. ובכל זאת מה שהיה בט"ו באב בכרמים, מהווה עבורנו דגם ומכוון אותנו מאז ועד היום.

הבנות בכרמים "יצאו" "רקדו" ו"אמרו", הן היו מאד פעילות. הן בטאו את מלוא אישיותן מתוך שליחות פנימית, מתוך אידיאל שמטרתו הקמת הבית פנימה. הבת היתה כל כולה שאיפה אצילית להיבחר. היא לא ראתה בכך נחיתות, להפך, היא ראתה בזה תפקיד! אמנם הוא המשפיע, הבוחר, אך לה הזכות והחובה "לסובב" את המהלך באופן אקטיבי כמו פסיבי, ולפעול את בחירתו. וכך הבנות אז בכרמים הפכו להיות "המשפיעות למשפיע". (אגב, המתכונת הזו תלווה את מהלך החיים בהמשך.) הבחור יחפש את המבט בעיניים, יימשך אל האמירה הגלויה או סמויה, האומרת "יש לך מה להעניק לי", אמירה שבלעדיה לא יתרחש דבר. עמדתה הנשית הכוספת להיבחר, המוכנה לקבל, היא המאפשרת לו להיות איש ולבחור. (היא תמיד יכולה לסרב.)

היכן היו "משמרות הצניעות"? המעמד בכרמים תמוה במקורותינו. בכלל, כיצד זיהו את השידוך?

בתקופת המקדש היתה הארה (רש"י בבא בתרא צא ב) . ראו רוחני במוחש, ובמיוחד בט"ו באב, החל בדיוק ארבעים יום לפני כ"ה באלול, יום בריאת העולם (ויק"ר כט). וכמו שביום הארבעים לפני יצירת הוולד מכריזים "בת פלוני לפלוני", כך בט"ו באב הוכרז על כלתו המיועדת של הקב"ה – עם ישראל. (בני יששכר לט"ו באב). זהו היום שבו זיהה הקב"ה את עמו ישראל עוד טרם חטא ורבב. זהו יום סגולי לראיה פנימה. יום שבו המבט כלפי מעלה, יום שבו הבחורים התבקשו "שא נא עיניך וראה", התרומם מעבר למפתה וחומרני. "שאו מרום עיניכם", פנימה. יום שכולו לובן כיום הכיפורים, יום הקרוי בסוף ספר שופטים "חג ה' ".

מה היו לובשות?

"כלן לבשו בגדי לבן שאולים כדי לא לבייש את מי שאין לה" (משנה תענית ד ח) . מציאת בן זוג הוא בנפשה של הבת. ובכל זאת היתה שם פשטות גדולה, אהבת חינם. דאגו למי שאין לה. כל אחת השאילה לחברתה בגד לבן המסמל טוהר ובוהק כביום הכיפורים. כידוע הבגד עוטף אותנו כמו שהמחשבה דיבור ומעשה עוטפים ומגלים את הנשמה (תניא ד). הבגד הלבן מבטא את טוהר המחשבה. ביום זה הן נפתחו לקליטה רוחנית, ליכולת להכיל ברק אינטואיטיבי נשמתי המרחיק לראות. וכך ראו פנימה וידעו ש "זהו זה". (מאור ושמש לט"ו באב).

הגמרא בירושלמי פסקה לטובת השידוך. על הבת לשאול את הבגד ממי שמעליה. תורת ארץ ישראל דאגה להרבות יופי ואור. על הבת "להינשא"! עליה לעלות דרגה. היא תקבל את הבגד הלבן את הלובן, ממי שדרגה מעליה. בת כהן גדול תשאיל מבת מלך, בת סגן כהן גדול מבת כהן גדול, בת משוח מלחמה מבת סגן, בת כהן הדיוט מבת משוח מלחמה..." כל אחת הכילה את הלובן, הטוהר, התובנות, מדרגה שממעל, מהעל מודע, מהכתר. ביום זה נישאו אל גבהים, ראו למרחוק. (תורת מנחם ג עמ' 248 )

מקור המשיכה מונע ע"י כוחות שלא תמיד מודעים לנו. "חן אשה על בעלה" (סוטה מז א) . חן, ח כמה נ סתרת. אין כאן סכום של נתונים שניתן לעבד במחשב. אמנם חייב להיות בסיס נתונים ראשוני, שכלי, אך החן ניכר במבט, בהארת הפנים, בתנועה. הנשמה קולטת, העל מודע לוחש "זהו זה" ונוצר ה"קליק".

והיום כשאין לנו מקדש?

היום, מראות ט"ו באב נראים כלקוחים מעולם אחר, אגדי רחוק ומופשט. אך לא כן. ט"ו באב מושרש עמוק עמוק בתוכנו. יש משהו אינטואיטיבי המצריך אומץ בקבלת ההחלטה להתחייב לכל החיים. מנין שהקשר יתמיד גם כשיפוג התענוג? גם היום ההחלטה "להינשא" נובעת מראיה קדימה, מאמונה גדולה, מהשראה, כפי שהיה אז בכרמים.

נכון, רבים מאיתנו לא חווים אהבה ממבט ראשון, ואין לצפות לאהבה סוערת בפגישה ראשונה. כלנו עברנו "גלגולים" ומציאת "החצי השני" אינו תמיד כה ספונטני וקל. לעיתים זהו מבצע מרכב המצריך עמל והשקעה, כשהדרך יכולה להיות רצופה אכזבות. כאשר הובאה חוה לאדם הוא קרא "זאת הפעם"! חז"ל מספרים לנו שהיא הפעימה את ליבו על רקע "פגישות" קודמות שלא עלו יפה (רש"י בראשית ב כג, ועוד). גם הקב"ה ברא והחריב עולמות לפני בריאת עולמנו זה (אור החיים בראשית א א). לא משום שנכשל ח"ו, אלא מתוך רצון להקדים את החושך לאור הנכסף. וכך גם אנו מתוך פגישות סרק מחדדים את החוש המבחין בין המתאים לבין לאו. דוקא לאחר דחיה או פגישה מאכזבת, מתעצמת התפילה, מתרבים התחנונים, ומתבהרת חווית האמת.

מפליא עד כמה האכזבות, ברורים, ונסיונות חוזרים, מעידים יותר מכל על היותו של זיכרון קדום "בת קול" שאינו מרפה. גם אם לא הופיע אותו "קליק" מפורסם, בכל זאת מתחתנים, כי באופן סמוי, אולי שכלי לגמרי, הם יודעים ו"מריחים" שכאן תקוותם. האהבה, כבר תתפתח מתוך הנתינה שבהמשך.

ויש הזוכים גם היום לאהבה ממט ראשון, אור גדול שיש ליצור סביבו כלים לתוך החיים. יתכן שללא סערת האהבה המידית לא היו המתקשים להחליט "קופצים" אל חיי נישואין. הם החייבים לטעום ממאכלי השבת כדי להכין את השבת באמונה שלמה. כן, גם היום כמו אז, "מה' אשה לאיש" (מועד קטן יח ב).

השוני בין הבחורים לנערות

בשידוכים, תודעתם של הבחורים לעיתים שונה משל הנערות. הוא מרגיש "זאת הפעם"! החלטתי. אורו ישר ברור וחיובי. רוב הפגישות נועדו לאמת את הרושם החיובי הראשוני שהוטבע בו. אם הוא חש שזה לא זה, לא יעזור שום דבר, יהיה קשה להזיזו. הוא יסרב להמשיך, או שיעשה זאת ללא נכונות של ממש. הנערה פתוחה יותר להסתגלות. היא קשורה לבינה, לתהליך. היא רואה את הפרטים, ותשקול את סה"כ האישיות שלו, החיובי עם השלילי. לבסוף כשהיא תסכים היא תעשה זאת משום שאי אפשר לסרב לו, לדחותו. פשוט אי אפשר, הוא מחויב המציאות. לא יהיה טוב ממנו. והיא המציאותית, תתמסר לגמרי כי הוא שלה. ואל נשכח, בכל איש יש מרכיבים נשיים ובכל אשה מרכיבים גבריים.

מה אמרו הבנות?

הבנות בכרמים התחלקו לארבע קבוצות (עין יעקב תענית אות פ) :

היפות אמרו: "תנו עיניכם ליופי שאין אשה אלא ליופי"

המיוחסות אמרו: "תנו עיניכם למשפחה שאין אשה אלא לבנים"

העשירות אמרו: "תנו עיניכם לבעלי ממון"

המכוערות אמרו: "קחו מקחכם לשם שמים"

הייתכן?

היפות – התפארו ביופיין. והרי נאמר בפרוש "שקר החן והבל היופי"? אנשים חשים בצדק שיופי מבטיח להם חיים יפים. אלא שתלוי באיזה יופי מדובר. פנים מלשון פנים. היופי הנו רוחני. מי שאננו אוהבים איננו יפה בעינינו, גם אם בגופו הגשמי הרמוניה מושלמת. ולהפך, מי שאנו אוהבים מקרין יופי. יופי מבטא פנימיות. טוב חום ושמחה יכולים להתפרש כיופי, ולכל אחד היופי שלו. "אשה יפה" אותיות "שאיפה". היפות שבכרמים מתוך טוהר פנימי רוממו את היופי הפיסי למקורו בשאיפה לאלוקות (הרב גינסבורג מודעות ובחירה עמ96 ). בעולמנו האכזר האיש זקוק לתקווה, והיופי הנשי רומז שעולמנו טוב, הקב"ה לא עזב את הארץ, הוא רוצה להיטיב לנו. במודע או לא, האיש מקבל כוח מיפיה של אשתו, יופי המבטיח הרמוניה ועונג. כל מעשינו מונעים ע"י השאיפה לעונג, ואשה נאה מאשרת שיש עונג בעולם, עונג המושרש באלוקות.

הבעש"ט אמר (ספר צואת הריב"ש הנהגות ישרות): "אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה יחשוב במחשבתו מנין לה זה היופי, הלא אם היתה מתה לא היה לה זה עוד הפנים, על כן זה בא לה מהכח האלוקי המתפשט בה, נמצא ששורש היופי הוא כח אלוקי".

המיוחסות – כוונו אל משפחת המוצא. משפחה טובה מגדלת היטב את בניה, מה שבטוח. בהצהרה שכזו יש המון יהירות, היתכן שביום המכוון כולו פנימה התפארו כך?

בט"ו באב אצילותן חיבר אותן לשורשן בעם ישראל, לאבות ואמהות האומה. הם שהנחילו לבניהם את הפוטנציאל להיות "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים". הן היו מחוברות לייחוסן האמיתי.

העשירות – רצו להשלים את החסר. לכל אחד חסר בתחומו הוא, תחום ששם הוא עני. הרצון לעושר בעולם של קדושה הוא רצון להעניק. כל עוד טרם היגיע הגואל, יהיה נתק בין חלקי המציאות לבין מקורם האלוקי ומשהו יחסר. העשירות רצו להחיש את הגאולה "ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה" (ישעיה א כז, מתוך מודעות ובחירה, הרב גינסבורג).

והמכוערות - קראו "קח אותי לשם שמים". הגיוני שתחפש הבת בעצמה משהו חיובי. הרי לכל אחד יתרון כל שהוא. אולי כשרון? אולי מידה טובה? עונה הרבי מלובביץ (ליקוטי שיחות יט לט"ו באב) שאותן מכוערות יתכן והיו במציאות יפהפיות, ואולי עשירות או מיוחסות, ואולי באמת היו מכוערות. אך הן הן שהרגישו את צניעותן, כלבנה שאין לה משלה כלום, שכל אורה בא לה מהשמש. המכוערות ידעו שיופי ייחוס וכסף ניתנים מלמעלה כמתנה. העיקר היא המהות הנמדדת ביראת שמים. להן היה את הנכונות ליצור לבנות ולהתקדם. הן חשו את המציאות כהויתה, וקראו לבחור: "שא נא עיניך וראה" תרומם את המבט אל האמת! הסתכל בי פנימה, היופי הגשמי עוד יתקמט ויתכער, כסף בא והולך, ומה שנותר הוא היופי הפנימי. ראה מי אני, מהו תוכן חיי, "אשה יראת ה' היא תתהלל".

ולמחרת?

בט"ו באב כביום הכיפורים, התעורר היחס העמוק ביותר שלנו אל החיים. התגלה היחידה שבנפש, החלק הנשמתי הזך ביותר שלעולם לא נפגם. (כאשר האגו הייצרי במרכז, והכל "מגיע לי" רובדים אלו חסומים.) המשיכה קימת בין נשמות השייכות זו לזו ככוח מגנטי, אך יש להקשיב פנימה, לא להסיח את הדעת לזמני ולמפתה.

"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" (סנהדרין כב א) . בים סוף נבקעו המים, ו"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל" (רש"י שמות טו ב). ולמחרת חזרו המים למקומם, וגם שפחה חזרה למקומה.

וכך גם בכרמים, הבגד הלבן הושאל ליום אחד בלבד. למחרת הוחזר הבגד הלבן ממעל. ובדיוק כמו היום, החלו חיי העמל, ונפגשו עם המציאות, עם החסרונות. וב"ה נולד ילד ועוד ילד, והנה כבר משפחה. ולעיתים בסתר מתגנבת השאלה היכן הבחורה השמחה, מאירה יפה מקסימה בלבן שהכרתי שם בכרמים? היכן הבחור הנפלא הרוחני, המעשי וגם רגיש והחזק שעמד שם?

הם כאן. את האורות של ימי השידוכים הם לאט לאט משלבים עם כלי החיים הרחבים, עם המציאות, ואז מתוך עבודה יום יומית נפתחים לאור חדש, גבוה מזה שהיה בכרמים, אור מתוקן אמיתי יותר, השייך לכל פרטי החיים, לאהבה אין סופית עמוקה יותר, אכן,

"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים" (סוף תענית).