משפחה

פרטים

פורסם ברביעי, 09 אוגוסט 2006 22:00

נכתב על ידי נחמה גרוס

המחצית השניה של אב כולו נחמה. גם אב המכה את בנו זקוק לנחמה. חודש "מנחם אב". ונחמתו כשמתגלה שהבן הבין את המסר,קלט את האמת, ומוכן לבחירה מחודשת. ואז יאמר הדוד, הקב"ה: "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" ( מהפטרות הנחמה, ישעיה נד) ותשיב הרעיה כנסת ישראל: "שוש אשיש בה', תגל נפשי האלוהי כי הלבישני בגדי ישע... כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כליה" (מהפטרות הנחמה ישעיה נד). צפה ועולה נקודת ההתחלה, מתרענן מחדש הקשר מתוך עומק של פיוסין, מתוך וודאות שנועדנו זה לזה. וזהו ענינו של ט"ו באב.

ט"ו באב חל בדיוק ארבעים יום לפני כ"ה באלול - יום בריאת העולם (ויק"ר פ' כט). כמו ביום הארבעים שלפני יצירת הוולד שבו מכריזים "בת פלוני לפלוני", כך בט"ו באב הוכרז על כלתו המיועדת של הקב"ה, עם ישראל (בני יששכר לט"ו באב). לכן יום זה קורא גם לנו לשידוכים ולאהבה, הרי נבראנו בצלם.

בט"ו באב הבנות רקדו בכרמים וקראו "בחור שא נא עינך וראה" (סוף תענית) . והבחורים – בחרו. מעמד תמוה במקורותינו. היכן היו "משמרות הצניעות"? (שהכרנו בשמחת בית השואבה?) וכיצד זיהו את השידוך?

בתקופת המקדש הייתה הארה (רש"י בבא בתרא צא ב). ראו רוחני במוחש, ובמיוחד בט"ו באב, יום שבו זיהה הקב"ה את עמו עוד טרם חטא ורבב. היה זה יום סגולי לראיה פנימה, ולכן לא חששו לחיצוניות ויצריות. המבט היה כלפי מעלה, והבחורים התבקשו לשאת עיניים כלפי מעלה "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי (העזר שכנגד) עזרי מעם ה'" יום שכולו לובן כיום הכיפורים, יום הקרוי בסוף ספר שופטים: "חג ה'".

מקור המשיכה מונע ע"י כוחות שלא תמיד מודעים לנו, אנרגיות של נתינה או לחילופין כוחות יצריים של אגו. הבחירה משקפת את יחסנו העמוק ביותר לחיים. העל מודע (הכתר המקיף אותנו) לוחש לנו ברקע שהקב"ה חובק כל, הכל מתנה ממנו, ולא מגיע לנו דבר. ואז עדינות, נתינה וראית הזולת כאישיות חד פעמית פלאית, מציפים את המהלך. ה"קליק" נעשה מבחירתה של הנשמה. אך כאשר ה"אני" במרכז והכל "מגיע לי" רובדי האישיות האציליים חסומים ורק קליפות האישיות החיצוניות משתתפות בבחירה. המשיכה קימת בין נשמות השייכות זו לזו ככח מגנטי, אך יש להקשיב פנימה, לא להסיח את הדעת לזמני ולמפתה.

אז איך בחרו?

"כלן לבשו בגדי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לה". היינו חושבים שלמטרת השידוך תלבשנה הבנות בגדים צבעוניים יפים, המבטאים את הבת, אך למרות שמציאת בן זוג הוא בנפשה של הבת, היתה שם פשטות גדולה. אהבת חינם. כל אחת השאילה לחברתה בגד לבן המסמל טוהר, כמו ביום הכיפורים. בט"ו באב נפתחו לקליטה, ליכולת להכיל אור אצילי וטוב שהיו חשובים מרושם חיצוני (מאור ושמש לט"ו באב) .

על פי הגמרא בבבלי (סוף תענית) כל אחת שאלה את הבגד הלבן מזו שתחתיה. "בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן בבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט ..." הבבלי נכתב בגלות ושם דאגו שלא לבייש את מי שאין לה.

הירושלמי, תורת ארץ ישראל, דאגה להרבות יופי ואור. ולכן הגמרא בירושלמי פסקה לטובת השידוך. על הבת לשאול את הבגד על פי סדר הפוך, ממי שמעליה. עליה לעלות דרגה, עליה להינשא! עליהם להשאיל את הלובן ממי שמעל. ביום זה כל אחד יעלה בדרגה. וכך ביום זה הזדככו והכילו אורות ותובנות ממעל, מהעל מודע, מהכתר. כמו ביום הכיפורים, נשאו אל גבהים, התרחב מבפנים יכולת הראיה, הקליטה הנשמתית (תורת מנחם ג עמ' 248 ).

היום, כשאין לנו מקדש, קשה יותר, ההארה המיוחדת לט"ו באב נראית לנו כלקוחה מעולם אחר, אגדי רחוק ומופשט. אך אם נתבונן, ניווכח שזה קורה במינון זה או אחר גם היום. יש משהו אינטואיטיבי המצריך אומץ בקבלת ההחלטה להינשא. האחד מתחייב לעמוד לצידו של זולתו בכל זמן ובכל מצב. מנין שהקשר יתמיד גם כשיפוג התענוג? (הרי טבעו של תענוג שאינו תמידי), אלא שגם היום ה"בת קול" לוחשת להם שכאן תקוותם. הם היגיעו למצב תודעתי המתרחש בחיי כל אדם, במיוחד בעת קבלת ההחלטה להינשא. יש הארה, זהו זה! ידיעה פנימית. מעמקיהם תובעים את הקשר הזה, מתוך אמונה שמי שמעליהם ייחדם יחד. גם היום, חתונה היא מתוך ראיה קדימה, ופנימה, מתוך אמונה גדולה, השראה, כפי שהיה אז בכרמים. החתן וכלה נטענו ,בכוחות, בצידה לדרך אשר ישאו עמהם כל ימי חייהם.

אבל! הבגד הושאל ליום אחד בלבד! למחרת הוחזר הבגד הלבן ממעל, ומתחיל השפשוף היום יומי עם מי שיש לו חסרונות כמוני, ונכנסים לחיי עמל ויגיעה עם הכוחות הפנימיים הפחות מזוככים, ובינתיים ב"ה נולד ילד, ועוד ילד, ואנחנו כבר משפחה, ונעבוד על זה. היכן הבחורה השמחה, מאירה, יפה מקסימה בלבן שהכרתי בכרמים? היכן הבחור הנפלא הרוחני, מעשי רגיש וחזק שעמד שם? האורות ייבחנו במציאות היום יומית בתנאי קושי עייפות ושחיקה. ואז מתוך החיים, יתעלו הכוחות הפנימיים, יזדככו המידות, ויתאחדו עם האורות שקיבלנו במתנה שם בכרמים, וניפתח לאור חדש, גבוה משהיה בכרמים, אהבה שלא שיערנו כלל, אהבה אין סופית. אכן,

"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב" ויום הכיפורים". (סוף תענית).