משפחה

פרטים

פורסם בשלישי, 01 אוגוסט 2006 22:00

נכתב על ידי נחמה גרוס

אנו בעומק עומק המצרים. יבשו האותיות לגמרי, בט' באב, אפילו ללמוד תורה אסור, ולא מברכים זה את זה לשלום. המועקה חונקת. וכשהכאב עולה על גדותיו, מתעורר רגש שהשכל לא מכיל, ונשפכים הדמעות, ממקור הנשמה שמעל לאותיות. תמצית גשמית של מה שאין לו ביטוי. שם בבכי, שמעומק הנשמה, עומק הקשר, שם נפתחים שערי שמים. "מיום שחרב המקדש שערי תפילה ננעלו ושערי דמעה לא ננעלו" (ברכות לב).

למדו אותנו לברוח מכאב ודמעות, במיוחד אם אתה גבר. (יוסף, המשביר לכל העולם, הגאון הפיננסי, ידע את סוד הבכי, (ויגש מה) וכך שמר על רגש משפחתי חם בעולם מנוכר.) בדמעות ישנה זיקה, בכאב יש חיים. הדמעות הטהורות הזורמות מתוכנו מחזקות אותנו, הם מתנה המצננת את בערת הכאב, במיוחד בחודש אב החודש החם ביותר. דמעות מרגיעות מנחמות, ומביאות שכל חדש. " ש פכי כ מים ל בך נוכח פני ה' " (איכה ב) ראשי תיבות - שכל.

חכמינו הפרידו בין עצב אוטם ומשתק שבו כעס ו"מגיע לי" לבין הבעה כנה של צורך, ללא דין כלפי בן או בת הזוג וכלפי שמיא. חשוב לדעת לבטא צער ואכזבה בפשטות וענוה. כולנו נזקקים. להתמקד בכאב מתוך צורך, בלי להטיח אשמה ובלי רוגז. נלמד לכאוב "נטו" נקי, בלי להתריס. זה הדבר המעורר את הזולת לנתינה, וגם את הקב"ה. כך נהפוך לכלי מקבל השואב לתוכו שפע. כאב זך ללא טרוניה מוליד את התפילות הכי טהורות והכי משפיעות. ומעלה נוספת: כך הצער משתחרר ומתפוגג.

מאחורי הכאב ישנו תמיד רגש של אהבה (גם בכאב הגופני ישנו קשר אהבה לגוף). אם ננטרל את הנספחים השלילים של אגו וכעס, תציץ האהבה מבין החרכים ויתברר שמתוך השבר החל הבניין. כל בכי, צער אמיתי נובע מהסתר פנים, מכך שה' לא גלוי בעולם, וכשמחוברים לכאב הזה, לשברון הלב, נעשים שלמים יותר. הראיה מתבהרת, ונפתחים לתחושה של גאולה ונחמה.

המקדש היה המקום שבו התחברו כל העולמות הרוחניים אל הגשמי. שם התחברו שמים וארץ. כשנחרב הבית נוצר פרוד בין חומר לרוח, גוף לנשמה, בין איש לאשה. נוצר נתק בזרימת האור האלוקי החובק כול. וזה מקרין על חיינו האישיים. שברון המקדש הותיר כל אחד מאיתנו עם שבר קטן. כשנותרו הקב"ה וכנסת ישראל בלי בית שבו היו גלויים ואהובים זה לזה, נסדק משהו גם בבתינו שלנו ונותרנו מלאי געגוע לבנין שלם. דווקא בימי המיצרים כדי להשלים זה הבנין, יש להזדהות לדבר, להתקרב.

גברים נוטים לראות בצער נשותיהם איום, במיוחד אם צערה נובע ישירות ממנו. הרי הוא זה שאמור לשמח אותה, והוא כל כך רוצה בכך. צערה מעיד על כשלונו לקיים את הכתוב "ושימח את אשתו..." (דברים כד ה). ולכן הוא יסתגר יתכנס לתוך עצמו ויתגונן. קל לו יותר להיות נדיב, מזדהה, ופתוח לעזור כשלא הוא המקור לצערה.

ובכל זאת, למרות הקושי, שישתדל. גם אם דמעותיה קשורות אליו, משפטים כנים מלב מבין ואוהב ירגיעו אותה. דיבור פתוח בגובה העיניים, מתוך ענווה ופשטות שובים את ליבה. משפטי אמת כגון " אני יודע שאיני רגיש מספיק...שקשה לך עם המשפחה שלי...שהמשכורת לא מספיקה..." מאד מקרבים. היא תאהב עוד יותר. היא אינה מחפשת "פוזה", גבר מושלם, היא מחפשת אותך. תאמין שנשלחה אליך האשה הרגישה לחסרונך כדי לקדם אותך. דווקא הנכונות לקבל ביקורת משדר הרבה ביטחון. דבר על הרצון האמיתי הפנימי שלך, רצון שלא תמיד מתממש. לעיתים הרצון מספק לפחות כמו התוצאה.

תזדהה לחלוטין, ובכל זאת, בנוכחותה אל תיתן להזדהות עם כאבה לכבוש אותך לגמרי. תהיה קרוב, אבל קצת מבחוץ, כדי שתוכל להושיט לה יד ממקום בטוח, להראות לה שיש פיתרון. סוף סוף היא רוצה גם פיתרון, ואם השנים ישקעו יחדיו מי יציל את המצב?

בחורבן אמרו המלאכים לקב"ה "נבכה אנחנו" שכן אצל המלך "עוז וחדווה במקומו" (אצל המלך שורה השמחה). ענה הקב"ה "במסתרים תבכה נפשי". בחוץ הכול כרגיל אבל בחדרים הפנימיים ההזדהות מוחלטת. ובתוך הכאב, בזמן החורבן במקום שאינו נראה לעין, הכרובים פני תינוק ותינוקת היו מעורים זה בזה. בשיא החורבן היתה האהבה בשיאה, אהבה שעוד תופיע בגלוי, בימי החורבן התגלו הסודות הכי פנימיים.

בחיצוניות תתכן ירידה תלולה אך בפנימייות הירידה אוצרת בתוכה אנרגיה לעליה מחודשת כמו רכב במורד הכביש השועט אל העליה שאחריה. "איכה ישבה בדד...היתה כאלמנה" – בודדה בגלותה. כנסת ישראל כאלמנה עזובה. כ-אלמנה. המצב אינו מוחלט. זו אלמנות שתחלוף, הבעל יחזור. ולכן בוכים. גזרה על המת שיישכח מן הלב, אבל פה יש חיים! ולכן יש בכי, תחנונים וכמיהה, יש תקוה. ההתעוררות שלנו מעומק הלב, הכיסופים למשיח שיבוא ויגאלנו, לבנין הבית, התפילות ש"עינינו תראינה מלכותך... על ידי דוד משיח צדקך" (שחרית של שבת) מקרבים אל היעד. מבטיח הנביא זכריה שעוד יהיו אלה ימי בנין. ולכן ט' באב למרות הכול קרוי "מועד". יום טוב, יום לידתו של משיח. ואכן הובטח לנו ש"צום החמישי (ט' באב) יהיה לבית יהודה לששון לשמחה ולמועדים טובים" (זכריה ח יט).