משפחה

פרטים

פורסם ברביעי, 19 יולי 2006 22:00

נכתב על ידי נחמה גרוס

בהפטרה ראשונה של שבתות המיצרים, רואה הנביא "מקל שקד" (ירמיהו א יא) . מקל דרכו להכות. הוא נועד לחבוט. והנה המקל "שקד" פורח! לעיתים המקל המאיים, המשבר הכואב, פותח לרגישות עמוקה יותר לתפרחת. מאחורי המריבה הרצון לחדש את האהבה יותר לעומק. הירידה אוצרת בתוכה עליה מחודשת. לעיתים המקל המכאיב טומן בחובו פרח ופרי. בתוך הנפילה, אפילו בכעס שיש להתרחק ממנו מאד, טמון כל החום, הלהט, הכאב שמאחוריהם אהבה. בתוך הצרה טמון צהר, בתוך המקל – השקד, בתוך הכעס – האהבה. ביטויי הכאב שונים אצל גברים ונשים, אם כי יש תמיד לזכור שאנו שואפים להתכללות. בכל איש יש תכונות נשיות, ובכל אשה תכונות גבריים.

במילה א י ש האות י נמצאת בין האותיות א ל-ש. האות י בתוך האש. יש משהו שמפסיק לאיש את האש. יש בו משהו שכלי מרגיע וממתן, האות י הקטנה המסמלת ביטול וחכמה. סתם לתאר רגשות, זה לא הקטע שלו. בלי רעיון מוגדר לא ידבר. אצל האשה האות ה שלה, אחרי האש. היא קרובה לאש הרצופה. אצלה "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש". ( א י ש אש ה ) . "אש" הנו ראשי התיבות של אל-שדי שם הקודש הקשור לספירת היסוד, לברית. זהו אש שאסור לכבות, אש של תשוקה. אבל יש לזכך. ברית המילה. להגביל את המילים, יש לאפק, יש לזכך את הדיבור, זהו יסוד הבית.

האיש – רואה באשה נתון אשר בחר (הבחור בוחר). הוא סוביקטיבי כלפיה. היא הטובה עבורו. היא מבשלת טוב, אשה טובה, אמא טובה, וכו'. הוא אוהב אותה בשל דברים ממוקדים הטובים לו. אם התאכזב הוא יבחר להתכנס בתוך עצמו. האיש מקבל או דוחה. הוא נוטה לברוח (לעיתון לעבודה לגמרא), עד כדי פיצוץ ומשבר.

כיון שהיא עבורו מה שהוא רואה בה בשבילו, אם יראה בה חיסרון תיפגע מאד. ביקורת מתפרשת אצלה כפגיעה לא רק בה, אלא כערעור על עצם הקשר. היא פשוט תסרב לקבל את הביקורת. לכן חשוב שיברר, שישוחח עמה, שיקשיב ויבין אותה, ובעיקר שיפתח כלפיה עין טובה. על ידי מבטו הטוב היא תפיק מעצמה את כל הטוב שבה, ויתעורר בה הנכונות לקבל להשתפר. אם יראה בה טוב היא תהיה כזו. הוא נתבע לתקן את מבטו, ואם הוא חייב להעיר לה – שימתין (עיין מאמר "מנגעי עצמו"). שיתבונן, ייכנס לענווה, שיחמיא לה על הטוב שבה, ויסביר לה שהכל מאהבתו אותה, רק אז שיעיר לה, שיסייע.

האשה – שונה. היא שואפת לשפרו בכל חלקיו הנגועים, כי הוא שלה, ואיכפת לה. היא רוצה אותו במיטבו בכל. איכפת לה שיהיה טוב לא רק בעבורה אלא גם אוביקטיבית. היא רוצה אותו מגשים את מלוא הפוטנציאל שלו. היא מאמינה בו ובתהליך השיפור, ולכן תדבר על זה. היא תשקיע את כל נפשה. הוא יכול להרשים את כל העולם – לא אותה. מתוך אהבתה היא תיקטע את גאותו. אם הוא מוחצן אנוכי, היא תאטם, היא תחזיר לו בחיצוניות השתלטנית שלה,היא רוצה אותו אמיתי. ענווה ורגשות כנים קונים את ליבה. אם יבוא אליה מתוך יראת שמים פנימית קרוב לודאי שדבריו יישמעו. ראייתה אותו כוללת, והוא יודע זאת.

עליה להיזהר מדמיונות, להכיר ביכולתו האמיתית. עליה לזכך את האש, לברור את המילים, להקפיד לכבדו באשר הוא. היא נתבעת לתקן את דבורה, ולזכור: לא משפרים "על חם". לפני ביקורת שתבדוק, מדוע זה כל כך נוגע? היכן האמת? (גם לה כדאי לעיין במאמר "מנגעי עצמו").

בפרשת מסעי שקוראים תמיד בתקופת המיצרים, נמנים מתוך קרבה ואינטימיות כל המסעות שבהם הכעיסו ישראל את הקב"ה. (במדבר רבה מסעי). עם ישראל נמצא בערבות מואב על סף הכניסה לארץ. עברו מסע ארוך ומפרך. כמו זוג נשוי ארבעים שנה, נזכרים הדוד והרעיה בכל הקשיים שעברו יחדיו. דרך ארוכה עברו, עליות ומורדות מוקשים וסערות, והם נותרו קרובים מאי פעם. הם מביטים אחורה בענווה ובקבלה. זה לא בדיוק מה שתכננו. אכן נוצר משהו עמוק מאד, הרבה מעבר. המקלות המוקשים, הכאב, הבשיל לשקד פורח.התברר שהם הבקיעו את מחסומי הגבול הדמיוניים ונפתחו לאהבה שאינה תלויה בדבר.

בהפטרה בשבת האחרונה קראנו ש"מצפון תיפתח הרעה על כל יושבי הארץ" (ירמיהו א יא) . אלו ימים גדולים,וקשים. ימים בהם הקב"ה נפנה אלינו, כמו אב הפונה אל בנו כדי לייסרו מאהבתו אותו. מהשכנים, מהקרובים פחות איכפת לו. אבל מבנו שלו?! מאשתו?! מבעלה?! מהם כל כך איכפת. אלו ימי אהבה, אהבה בלבושים אחרים. הקב"ה מתייחס אלינו, כמה תשומת לב, כמה איכפת לו מאיתנו, כמה אנו קרובים וממושגחים. כן, דווקא אז, מתוך צער הגלות, בתוך נבואת הפורענות, ישלפו בני הזוג מכתבים מתחילת הדרך, וייזכרו בכתוב בסיום ההפטרה שקראנו: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" (ירמיהו ב ב). בתוך נבואת הזעם כל כך הרבה אהבה. הם יביטו יחדיו קדימה. שום דבר לא יכול להפריד. הדוד והרעיה נותרו קרובים מאי פעם.