משפחה

פרטים

פורסם ברביעי, 05 יולי 2006 18:00

נכתב על ידי נחמה גרוס

שנה אחרונה במדבר, מתה מרים ועמה הבאר. נעלמו מרים הבאר, ואם תרצו הבאור, היכולת לספר, לשכנע ולנחם. משה צריך את מרים האשה, מלכות פה, והיא איננה. לה היה את יכולת ההמתנה, היא זו שהיתה מנחמת את היולדות והתינוקות שנולדו במיצרי השאול במצרים. לה היה את יכולת החיבור והדיבור. משה לאחר מותה מכה, "ויך את הסלע", ובעוון הזה לא נכנס לארץ.

מה כבר ההבדל בין הכאת הסלע לבין דבור אל הסלע? הרי גם כך וגם כך הנס גדול?

אבן – הנו דומם, יבש אטום. כשאומרים "לב של אבן" מתכוונים שלא קולט דבר. לעומתו מים – הם שיא החיות. מים הם תורה, זרימה תנועה, טהרה, חיים. התבקש משה להוציא משיא הדומם את שיא החיות. פלא זה אפשרי או בדרך של הכאה (כפי שהיה בתחילת הדרך בפרשת בשלח), או מתוך דיבור.

הדיבור מבטא אמונה בזולת. הוא יבין אותי. היא תקשיב. יש אמונה בנקודה פנימית מהותית רכה. תדבר אל הנקודה הפנימית הזו ותגלה אותה. ולא מספיק להאמין, צריך ביטחון! הנקודה הזו נמצאת! בסבלנות, בעדינות, תחפש את הפתח, ואז "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". כן, אפילו לאבן יש נקודה פנימית. הוא יוציא מים כי יש בו חיים, מהות. אם תאמין באבן תוכיח את הנקודה הפנימית האלוקית שבכל הבריאה, בדומם צומח בחי ומדבר.

אנו יודעים שהאבנים שלמראשותיו של יעקב דברו! (רש"י בראשית כה יא), אבני החושן העידו, "אבן מקיר תזעק" (חבקוק ב יא), אבני הכותל...

רש"י מסביר מדוע הכאת הסלע היה כה חמור (במדבר כ כב) : "שאילו דברתם אל הסלע והוציא מימיו הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו ". היה מתגלה שאפשר ליצור קשר תמיד. יש נקודה חיה ונצחית. גם באבן! (כפי שאמר הבעל שם טוב "לית אתר פנוי מניה") וממילא "קל וחומר – אנו". (רבי הרש"ב הקדמת תרס"ו).

אם תכה, אתה מנסה לשבור אותו. אתה לא מאמין בו ולכן צריך לגבור עליו בכוח. אתה מנסה לאלף אותו. ללא תקשורת, האילמות גוררת אלימות.

בתחילת הדרך משה מכה את הסלע, אבל עכשיו כעבור ארבעים שנה על סף הכניסה לארץ התבגרו, וצריך לדבר. עליהם להשתנות מתוך סבלנות, מבפנים. וארץ ישראל צריכה הרבה סבלנות, לכן לא נכנסו לארץ.

כדי למשוך אלינו את בית המקדש הנצחי מלמעלה, עלינו להכין מלמטה את בתי המקדש הפרטיים שלנו, שהשכינה תשרה בתוכנו בינינו. אילו היה משה נכנס לארץ, היה בונה את בית המקדש הנצחי כמו בימות המשיח. אבל החטא של חוסר אמון, לחץ וכעס, מנעו ועכבו את הגאולה אלפי שנים. בימי תמוז האור מסתתר מעט, וגדל הפוטנציאל לאי הבנות, ולכן יש להרבות בדיבור.

ביסוד הדיבור ההכרה שאנחנו שניים שונים הרוצים להתחבר, לבטא את מה שחבוי בפנים, לגשר. הדיבור הוא מכשיר הקשר. הנפש מלאה אותיות, שופעת מים זורמים, אך צריך לעזור זה לזה לבקוע את הדומם לשמר זרימה, גם של ערוצים דקיקים.

ערוץ בסיסי החייב להשאר פתוח וזורם, השייך לעולם העשייה הזה, הנו הדיבור האינפורמטיבי. זהו דיבור המאפיין זוג עוד טרם ארוסין ועד לשיבה טובה. העברת מידע. מה עבר עלי היום. יום יום. גם כשעייפים, מאוחר בלילה, כשרצים, אין זמן – להעביר מידע. חמש דקות ביום! מה עשיתי, לא עשיתי, מה אמרו לי בבנק, במוסך, בעבודה, עם הילדים, השכנה... אם יש כוח וזמן עד רבה! להעביר את החוויה במלואה. אבל אם תשושים עייפים, ואין זמן או כוח, אז לספר בקצרה. להכניס את השני לעולמך. טלפון של שתי דקות, אינפורמציה מתמדת. שתהיה בהירות. שקיפות. זה נותן יציבות לבית. זהו דיבור שכוחו בהתמדה שלו, בקביעות שלו. בימי שגרה כמו בימי התרגשות וסערה. פשוט לא סוגרים יום מבלי ששיתפנו זה את זה. רצוי ו"מותר" להתייחס אבל בלי לחץ. לדעת מראש שזה לא תמיד אפשרי. יהיו רגעים, שעות לשיחה בנחת, לעומק לרוחב, שעות שדרכם זורמים החויות מהנפש פנימה, אך בינתיים פשוט לספר מה היה.

לעיתים מרגישה האישה שעד "שתפסה" אותו היא חייבת "לשפוך" את הכול. חווה – רומז לתכונת הדיבור הנשי. היא לחוצה לבטא את החוויה. "לילה ללילה יחווה דעת". כך היא מתגברת על הלילה שבתוכה על החסר. ובכל זאת שתבחר את המילים, שתספר בקצרה. שתצמצם קצת. עוד יהיו הזדמנויות אחר כך. והוא אדם – מלשון דממה. שילמד ממנה להרחיב קצת. שישתף שיספר. שיעביר חוויות. שיקשיב לפרטים "הקטנים" כי הכול חשוב. והעיקר, לא לשכוח לשמור על קשר פשוט של מידע, מה קרה לי היום. אולי זה נראה מיותר, צדדי, אך לא כן, אלו הלבנים הקטנות הבונות את הבניין הגדול - "יום ליום יביע אומר".