ביטחון

פרטים

פורסם בראשון, 29 אפריל 2012 10:14

נכתב על ידי משה פייגלין

"מנחם המסכן, יש לו בעיות; אחרי הכל אני קיבלתי את סיני ואת הנפט. ומה קיבל מנחם? פיסת נייר".  מתוך ראיון עם אנואר סאדאת בניו-יורק טיימס, אוקטובר 1980

שום גורם לא יוכל לחבל בשלום עם מצרים משום שמעולם לא היה שלום כזה. מה שהיה הוא בדיוק מה שהגדיר נשיא מצרים סאדאת, היתה פיסת נייר.

אינני מכיר בדברי ימי האנושות, אומה היוצאת למלחמת מגן נגד מדינה הקוראת בגלוי להשמדתה, מנצחת, זוכה בשטחי הפקר ריקים שמעולם לא היו שייכים על פי דין למדינה המאיימת – ולאחר שהיא מיישבת ומפתחת את השטחים הללו ומגלה ומפתחת בשטח מרבצי נפט וגז גדולים, היא מוותרת על כל אלה ומחריבה את היישובים שהקימה – בעבור פיסת נייר.

כיון שעל הסכם השלום עם מצרים, חתמו מנהיגים ישראליים נבונים, מוכרחים אנו להגיע למסקנה כי לא הסכם שלום היה כאן, אלא משהו אחר.

לא מול המצרים ניהל מנחם בגין משא ומתן, אלה היו רק קבלן משנה. המשא ומתן נוהל בין היהודים לבין עצמם. בין השאיפה להגשמת הזהות לבין חזון הנורמאליות. אצל מנחם בגין נוספה לכך השאיפה העזה  לקבלת לגיטימיות מצד השמאל.

תפקידו של סאדאת היה לאפשר ליהודים להונות את עצמם. תמורת סיני והנפט, תמורת מיליארדי דולרים של סיוע שנתי אמריקני – וכמובן תמורת נשק אמריקני מערבי שהפך את צבאו למצויד והמודרני בעולם המערבי, חייך סאדאת למצלמות וחתם על פיסת נייר.

שום הבדל מהותי לא נוצר לאחר ההסכם בין העם במצרים לעם בסוריה, עיראק או ירדן. שנאת ישראל נותרה כשהיתה בלב כל עמי ערב, בהבדל אחד. הסכם 'השלום' עם מצרים סיפק שוחד תמידי מישראל אל ראשי המשטר המצרי. ישראל קנתה את הגז המצרי דרך עסקאות פרטיות מפוקפקות שהשלישו בקשיש קבוע לכיסי מובראק וחבורתו. גם עסקי ההון שלטון הישראליים, פרחו. לשם שמירת "השלום" עם מצרים, תקעה ישראל במשך שנים את ניסיונות פיתוח שדות הגז העצמאיים. דרך חשבונות החשמל שלנו- שילמנו את הבקשיש למשטר המצרי בכדי שזה מצידו ימשיך ויספק לנו את אשליית ה"שלום". לכל מי שעסק בנושא ברור היה שברגע שלמשטר לא יהיה יותר רווח אישי מהעניין, תתפוצץ הבועה וכל תעשיית אשליית השלום המפותחת שנבנתה כאן מאז הסכם השלום עם מצריים – וביתר שאת מאז אוסלו, תעשיה שמלבד האשליה גם ייצרה קריירות פוליטיות וכלכליות בלתי נדלות – כל התעשייה הזו עלולה לקרוס.

הם יכולים לעשות לינץ' בשגרירות ונגיד שזה היה ריקודים אינדיאניים להורדת גשם. הם יכולים לפוצץ את צינור הגז שוב ושוב, הם יכולים להזרים טילים מתוחכמים לעזה (נסו לטייל בסיני עם כדור רובה שנותר בתרמיל מהמילואים האחרונים ונראה אם המצרים יודעים לתפוס אמל"ח בסיני...) – הם יכולים לעשות הכל, כי אנו לא מוכנים להודות שמעולם לא היה שלום, אנו נאחזים כטובעים באשליית הנורמאליות המתוקה שבנינו לעצמנו ולא ניתן לעובדות לקלקל לנו את התיאוריה הזו.

אגב – לאותה חסינות לה זוכים המצרים בזכות פסיכוזת ה"נורמאליות" הפנימית שלנו, זוכים גם ערביי ישראל והבדואים. הישראלי צריך את הערבי בכדי לשכוח שהוא יהודי והוא ישלם לערבי כל מחיר בכדי שישתף עמו פעולה ברמייה העצמית הזו.

השאלה עכשיו היא כמובן מה הלאה. כל היתרונות שאמורים היינו לקבל מהסכם השלום נעלמו ואינם – כולל האשליות -  ואילו היתרונות שנפלו בחלקם של המצרים מתגלגלים לידיו של משטר שהאיראנים עוד ייראו מתונים לעומתו. כיצד אמורה ממשלת ישראל לצאת ממלכודת ה"שלום" הזו? חשוב שנבין כי כל תגובה בנוסח – אל תחממו, אל תרגיזו את המצרים, נותנת לגיטימציה למצב הקיים והופכת אותו לנקודת מוצא חדשה לקראת הפרות בוטות עוד יותר. כזכור התירה ישראל למספר גדודים מצריים לחצות את התעלה בניגוד להסכם בכדי לשמור על צינור הגז. עכשיו, משאין יותר גז, אין על מה לשמור וישראל חייבת לדרוש את הסגת הכוחות הללו מזרחית לתעלה. כלומר צריך להיות ברור שהמציאות יכולה להתגלגל גם לכוון ההפוך. המצרים כמובן יסרבו אולם אז תוכל ישראל להגיש תלונה רשמית על הפרת ההסכם ולהוביל את המצרים לעמדת התגוננות. ישראל תוכל אז לדרוש מהקונגרס האמריקני לעצור את הסיוע הכספי שגם הוא תולדה של אותו הסכם והחשוב מכל – ישראל תשיב לעצמה את היוזמה ותכשיר את הקרקע לפעולות הגנתיות בלב סיני שברור לנו כי בעתיד הלא רחוק תהיינה מחויבות המציאות.

*פורסם במקור ראשון