ביטחון

פרטים

פורסם ברביעי, 21 מרס 2012 09:47

נכתב על ידי משה פייגלין

עוצמת ההתלהבות ממערכת כיפת ברזל, הזכירה את פרץ השמחה שלאחר מבצע אנטבה, או הפצצת הכור העיראקי. הגדיל לעשות אלוף פיקוד ההתנתקות – דן הראל – שהסביר לגלי צה"ל מדוע מדובר בניצחון. "כניסה קרקעית היתה עולה הרבה יותר" – הסביר הבכיר הצה"לי את האסטרטגיה המוצלחת – "אילולי כיפת ברזל היתה הממשלה נאלצת עכשיו להיכנס לעזה".

המראיין לא שאל והראל לא התייחס למידת האחריות האישית שלהם – המראיין והמרואיין כאחד – לעובדה שהטילים הנורים על באר שבע, משוגרים מגוש קטיף החרב שלשניהם, גם להראל וגם לתחנה הצבאית, חלק נכבד בהחרבתו ובמסירתו לארגוני הטרור.

אבל נעזוב עכשיו את השאלות המטרידות הללו – באמת לא יפה לקלקל כך את שמחת הניצחון  - ונתרכז באסטרטגיה.

כיפת ברזל אינה נותנת לדרג המדיני מרחב נוסף לחשיבה שקולה, היא נותנת לו עלה תאנה נוסף בכדי לחמוק מאחריות.

כיפת ברזל היא ללא ספק הישג טכנולוגי מן המדרגה הראשונה. כמערכת הגנתית של מדינה לגיטימית וצבא בריא, יש לה בהחלט מקום כפי שיש מקום לשריון בטנק. אולם מתוך התודעה הישראלית הקיימת המערכת הזו היא מחדל. כגובה ההישג הטכנולוגי, כך עומק התהום הקונצפטואלי.

כי ישראל אינה משולה לטנק רגיל. ישראל משולה כיום לטנק מערכה משוכלל שמפתחיו שכחו מה המטרה וממילא אינם יודעים לאן לירות ואינם מסוגלים להתקדם לשום מקום. לכן הם החליטו לוותר על מנוע ותותח ולהתמקד בשריון בלתי חדיר. הצוות אמנם לא ייפגע – אבל בהכרח יובס.

האסטרטגיה העומדת בבסיס מערכת כיפת ברזל היא אסון משום שהיא משדרת לכל העולם שניתן להכניס את תושבי באר שבע למקלטים בלי שכללי המשחק יישברו.

הפגזת ערים מרכזיות בישראל היתה פעם עילה מוכרחת למלחמה כוללת – כיום היא לא יותר מאשר -  סבב...

כיפת ברזל משדרת לאחמדיניג'אד שהחבל הדק עליו הוא מהלך יוביל אותו בבטחה למטרה הנכספת. בסופו של דבר תשובתה של ישראל לאיום האיראני תהיה טיל חץ משופר וכמו הגראדים של החמאס, גם הגרעין האיראני יהפך לחלק מהמשחק.

השאלה – גנרל הראל – אינה עלות הכיפה לעומת עלות הכניסה, השאלה היא משמעות הכיפה לעומת משמעות הכניסה. אין ניצחון על החמס או על כל אויב אחר, ללא כיבוש קרקעי. אבל המושג ניצחון כבר לא נמצא בלקסיקון הצה"לי משום שלקרקע שלרגליו – זו שהקיצוניים עם הכיפות והזקנים מתעקשים לכנותה בשמה המעיק -  'ארץ ישראל' – לקרקע הזו כבר אין משמעות. לכן, בלי קרקע אין כיבוש קרקע ובלי כיבוש קרקע אין ניצחון – אז בואו ופשוט נמחק את המילה הזו ונתחבא מאחורי הטכנולוגיה.

מלבד הבעיה התודעתית עם הקשר לארץ, יש להראל וחבריו גם בעיה אישית. הכיבוש המתחייב של עזה משמעו הודאה בכישלון קונספציית אוסלו וההינתקות. שכבה עבה מדי של בכירים בישראל, בכל מערכותיה, עשתה קריירה מהקונספציה הזו וכבר אינה מסוגלת לסגת. תושבי באר שבע ואשדוד הם כיום בני הערובה של השכבה הזו – מפרס וביילין ועד הראל ורזי ברקאי. מי שהיה מחובר למציאות אז וחזה בדייקנות את שיתחולל (שוב ההם עם הזקנים...) – נותר "קיצוני" וחסר משמעות. כי בתודעה הישראלית ממשיכה לשלוט אותה שכבה הדואגת לכך שהשפה בישראל לא תכיל כלל אלטרנטיבה אחרת. מליון תושבי הדרום אינם יודעים כיצד לדרוש דבר -  מלבד עוד בטון ועוד כיפה.

והם יקבלו.

אובדן המטרה והדרך הפכה מבעיה אסטרטגית לבעיה טקטית כואבת. לא ניתן לחזור לעזה כי אנו לא מאמינים שהיא שלנו. גם בתל אביב אנו חיים בתודעה ארעית של אורחים. הטשטוש ואובדן הזהות הפכו את צה"ל לסטארט – אפ.

זה התחיל בחצציות,בכבישים העוקפים, בבטונדות, בגדר ההפרדה ועכשיו בכיפת ברזל שאינה יותר מאשר גדר משוכללת.

כך אנו מורישים בבטחה לדור הבא, מדינה יהודית נטולת לגיטימיות קיומית בעזה, באיראן ובלונדון.

בסופו של דבר נצטרך להתחיל כאן הכל מהתחלה.

*פורסם במקור ראשון