פוליטיקה

פרטים

פורסם בשלישי, 14 פברואר 2012 19:44

נכתב על ידי משה פייגלין

אף אחד לא ידע איך לאכול את העניין הזה. היו שהתייחסו לעובדה הזו בתימהון, אחרים התייחסו לכך בהערכה, בד"כ אנשים לקחו את זה לרובד האישי, ראו בי -  או מן דון-קישוט מוזר, או מגלומן או אולי באמת גיבור גדול. כולם טעו.

אותי, העובדה שמצאתי עצמי מתמודד יחיד מול ראש הממשלה, כשכמעט כל הממשלה וחברי הכנסת נסחבים אחריו ומתייצבים לצידו בכל כנסי הבחירות שערך, אותי העניין הזה לא הפתיע. אבל בסערת הפריימריס שניחתו גם עלי בהפתעה מוחלטת, לא היה לי את יישוב הדעת הנדרש, בכדי לתרגם למילים את התחושות. וחבל. כי הייתי צריך לומר את הדברים בתקשורת. אז הנה אני אומר אותם עכשיו.

כל הזמן שואלים אותי – למה ביבי כל כך מפחד ממך. הנה גם עכשיו, כשהפריימריס כבר נגמרו, הוא כבר שוב מתחבל תחבולות כיצד למנוע ממך להיבחר לכנסת. מציף שוב את הסיפור ההוא על מי שכביכול אינו נאמן למפלגה, מתפקד אליה ולא מצביע עבורה.

בהמשך המאמר אתייחס ספציפית לטענה הזו, אבל עם שתי העובדות הללו אי אפשר להתווכח. 1 – רק אני התמודדתי. 2 – על אף שניצח, בנימין נתניהו אינו מסוגל להשלים עם התמודדותי והתבססותי בליכוד ולקבל את ידי המושטת כל העת לשלום ולשיתוף פעולה. אחרי ככלות הכל – גם אם לא לוקחים בחשבון את גניבת הקולות והזיופים הסיטונאיים שהתחוללו בקלפיות, כל ליכודניק רביעי, מכל רחבי הארץ, הצביע עבורי. כיצד ניתן להתעלם מנתח שכזה במפלגתך שלך?

נתחיל מהעובדה הראשונה. למה רק אני התמודדתי.

מנסים לומר שלא מתמודדים מול ראש ממשלה מכהן. הטענה הזו אינה מחזיקה מים. נתניהו עצמו הכריז על ההתמודדות ולמעשה הזמין את מי שיחפוץ, לבוא ולהתמודד מולו. מדוע הצבת אלטרנטיבה רעיונית לבוחר ואח"כ קבלת דינו הדמוקרטי נחשבת אצלנו לחוסר לויאליות?

שר החוץ הודיע כל הזמן שבכוונתו להתמודד ורק התזמון המפתיע מנע זאת ממנו. כלומר ברור שטענות השרים כי מעצם תפקידם הם חייבים להתייצב מאחורי ראש הממשלה, היו עורבא פרח.

אז אולי הם פשוט פחדנים?

האם הרמטכ"ל בדימוס, השר משה יעלון, שכתב ספר שלם המתנגד להקמת מדינת טרור נוספת ממערב לירדן ובשם האידיאולוגיה הזו עזב את כור מחצבתו האידיאולוגי והצטרף לליכוד -  האם הוא חסר את האומץ הנדרש בכדי להתמודד התמודדות רעיונית מכובדת מול בנימין נתניהו שהכריז על כוונתו להקים מדינה "פלסטינית" שכזו?

מדוע שר החוץ קיבל פתאום רגליים קרות? האם הם כולם פחדנים ואני כזה גיבור?

התשובה היא לא. הם לא פחדנים ואני לא גיבור. במציאות שנוצרה, הסיכון הפוליטי שבהתמודדות מול נתניהו גבר על כל סיכוי לנצח או להרוויח ממנה רווח אישי ולכן הסיבה היחידה שיכלה להביא מישהו להתמודד מולו, היתה הסיבה המהותית. כלומר השאלה האמיתי שעמדה על הפרק היתה האם יש לך באמת אלטרנטיבה לדרכו של של ראש הממשלה? האם יש לך באופן אמיתי פתרון אחר מלבד פתרון ההתקפלות והנסיגה?

"וכל הרי הגעש וכל הסערות 
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה 
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה."  (מתוך 'בשמלה אדומה'  של רותי ספרוני)

אין להם תשובה. הם כולם אנשים מצוינים, ליבם במקום הנכון, אבל הם חושבים בתוך אותה קופסא בדיוק שממנה חושב ומתפקד ראש הממשלה. לכן בשעת המבחן הם 'עמדו מזעפם', ויתרו על הקולות שהשמיעו בעד ארץ ישראל והתייצבו כחיילים ממושמעים מאחורי נתניהו.

אין תשובה לדרכו של השמאל, מלבד התשובה האמונית. מי שקרא את ספרו החשוב של יעלון רואה שבאמת גם לו אין תשובה. כל שהוא מציע הוא הקפאת המצב עד לרגע שבו 'הם' יכירו בנו. אבל כשהרגע הזה יגיע – בוגי ייתן הכל מכל כל – כמו בגין ושרון לפניו. אין תשובה מלבד התשובה האמונית. כדי לתת תשובה לתביעות מבחוץ צריך לברר לעצמנו מה אנו בכלל רוצים להשיג כאן – מבפנים.

" חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה... היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם".

כך תיארו אינטלקטואלים בריטיים בפני נשיא מכללת ספיר, הפרופ' זאב צחור, את אכזבתם מאיתנו.  ( ראיון למאיר עוזיאל 'מקור ראשון' אדר א' תשס"ח).

כשאנו מתנתקים מהייעוד היהודי שלנו, אנו מאבדים את הלגיטימיות שלנו במערב, את זכותנו על הארץ ומוצאים עצמנו בהכרח נסוגים. לכן היחיד שבאופן אמיתי לא רק שיכול היה להתמודד, אלא חייב(!) היה להתמודד – היה הח"מ. פשוט משום שיש לי משהו אחר להציע.

זו גם התשובה האמיתית לשאלה מדוע נתניהו כל כך מפחד ממני – הרי אין לי קרניים ולא משולש בקצה הזנב. העניין הוא אחר.  מבחינת נתניהו, סילבן שלום או כל ליכודניק אחר יכול היה להתמודד בלי שום בעיה. שם ההתמודדות היא אישית לחלוטין. מתקוטטים במהלך הבחירות, משלימים אח"כ וממשיכים הלאה. לעומת זאת -  ההתמודדות שלי היא באמת הסיכון האמיתי של נתניהו.

כי הרי מהו סוד כוחו של נתניהו? האם זו כריזמה יוצאת דופן? מנהיגות בלתי רגילה? חזון פורץ גבולות?

אין ספק שנתניהו הוא אדם ברוך כישרונות – וודאי שהרבה מעבר למה שמציעות המפלגות היריבות. אך עם כל הכבוד לנתניהו ויכולותיו – ואני מכבד אותו מאוד – לא זה סוד כוחו של האיש. סוד כוחו היא פשוט העובדה שאין לו אלטרנטיבה. זה לא הוא – זה העובדה שאין אף אחד אחר -  ואין אף אחד אחר, כי כפי שראינו בפריימריס האחרונים -   אין שום דרך אחרת.

אז זהו, שעכשיו כבר יש -  הדרך האמונית. האלטרנטיבה הזו כבר כבשה את ליבם של לפחות רבע מהליכודניקים (ושוב - בלי להתחשב בגנבות והזיופים הסיטונאיים) ועבור מי שכל כוחו נובע מכך שאין באמת דרך אחרת, זהו איום גדול מאוד, כמו האיום שחש פועל השומע על טכנולוגיה חדשה המבטלת את הצורך בהעסקתו.

אינני רואה בנתניהו אויב ואין לי כל עניין להתכתש עמו – ההיפך הוא הנכון –  נכון לעכשיו נתניהו הוא ראש הליכוד ואני מעריך כי משיתוף פעולה בינינו, יש לליכוד ולמדינה הרבה מאוד מה להרוויח.  אך העניין אינו נתון להחלטתי ונכון לעכשיו, זהו תיאור המצב וההסבר לו.

*

בשולי הדברים אני מבקש להתייחס לטענת ה 'מתפקדים ולא מצביעים'.

ראשית לעובדות:

מאז שהצטרפתי לליכוד לפני 12 שנה, תמיד הצבעתי וקראתי להצביע עבורו -  ואכן, ביהודה ושומרון זכה הליכוד בבחירות האחרונות באחוזי ההצבעה הגבוהים ביותר בארץ. כ 31,000 מצביעים הצביעו ליכוד. המפלגה הבאה בתור היתה האיחוד הלאומי עם כשליש פחות.

אכן ישנם יישובים מבודדים בהם היו יותר מתפקדים מאשר מצביעים. התופעה הזו אינה ייחודית. אחוזים גדולים מאוד ממתפקדי העבודה הם ערבים שמצביעים למפלגותיהם וכך גם בקדימה. גם בנימין נתניהו נהנה כך מסתבר מן התופעה הזו. הטבלא הבאה מביאה מספר דוגמאות של מספרי המצביעים שקיבל נתניהו ביישובים שונים בפריימריס 2006, יישובים בהם מספר מצביעי הליכוד בבחירות הכלליות שהתקיימו ארבע חודשים אח"כ היה קטן יותר מן המצביעים עבורו – לעיתים עד כדי גיחוך. אגב – מדובר במתפקדי ליכוד שנשארו בליכוד, אף אחד ביישוב 'רבבה' או 'שילה' לא עבר לקדימה...

אולם מעבר לכל הויכוח (הדי טיפשי) הזה, נשאלת שאלה עקרונית. האם באמת מי שמתפקד למפלגה חייב להצביע עבורה?

ראשית אומר שלהתפקד למפלגה שמלכתחילה אין לך שום קשר לאידיאולוגיה שלה, בכדי לעשות מן 'הפוך על הפוך' שכזה – זו אכן פעולה בעייתית מבחינה מוסרית. אם אתפקד למר"ץ כדי להפוך אותה לימנית – אני חושב שזו בעיה. אבל כשמתפקדים שהם חוד החנית של המחנה הלאומי, אנשי ארץ ישראל בכל רמ"ח אבריהם – מתפקדים למפלגה שחרתה על דגלה את שלמות הארץ – מפלגת המחנה הלאומי -  זהו הדבר הנכון והראוי ביותר.

האם אז הם חייבים תמיד להצביע עבור המפלגה הזו?

לדעתי התשובה היא חד משמעית לא. זה כמו לטעון שמי שנותן לבנו דמי כיס ומתברר לו שהילד קונה עם הכסף סמים, חייב בכל מקרה להמשיך ולתת לו אותם.

בכלל, כל החשיבה הזו המעמידה במרכז את הנאמנות למפלגה, היא חשיבה טוטליטרית המעידה על חוסר בשלות דמוקרטית בישראל. אם תשאל אמריקני חבר המפלגה הרפובליקנית או הדמוקרטית, אם בשל כך הוא מרגיש חייב להצביע עבור מפלגתו, הוא יחשוב שהשתגעת. רק ברודנויות, הנאמנות למפלגה גוברת על ערכים אחרים. אצל מוסוליני או סטאלין האזרח היה למען המפלגה וזו עמדה למעשה מעל למדינה. בדמוקרטיה זה בדיוק להיפך. המפלגה היא זו שצריכה להיות נאמנה לחבריה ולמדינה. אם חבר ליכוד או כל מפלגה אחרת, רואה שמפלגתו אינה נאמנה לו, פועלת בניגוד למצע שלה ופוגעת לטעמו במדינה – אסור לו להצביע למענה! וכל עוד הוא חושב שהוא מסוגל לתקן את דרכה של המפלגה הוא חייב להישאר בה ולעשות זאת. כי הנאמנות לעם ולמדינה קודמת לנאמנות למפלגה. בשום אופן לא להיפך.

כולנו התרגלנו לכך שהליכוד לוקח את הקולות של הימין ומבצע בהם את מדיניות הנסיגות הקיצונית ביותר של השמאל. עם ה"נאמנות" המופלאה הזו של הליכוד לבוחריו –  אין לאף אחד בעיה מוסרית. המוסר מתעורר רק בכוון ההפוך – עם נאמנות החברים למפלגה. רק כשאנשי המחנה הלאומי מנסים להשיב לעצמם את הגזלה, ומתפקדים לליכוד בכדי לתקן את המעוות, מתעוררים לפתע כל  הקוזאקים הנגזלים בזעקות שבר מוסריות.

*פורסם בnrg