משפט וצדק

פרטים

פורסם בשישי, 30 דצמבר 2011 09:09

נכתב על ידי משה פייגלין

בכירי מערכת המשפט בעבר ובהווה, בהם נשיאת העליון הנוכחית דורית ביניש, הנשיא לשעבר אהרן ברק וסגנו מישאל חשין, עסקו בדבריהם בגל החקיקה הימני של התקופה האחרונה והזהירו: "יש כוחות בולמים, אבל לא בטוח כמה יעזרו לנו". "יש צורך בחוק יסוד זכויות חברתיות", הוסיפה ביניש. "הרוב מבקש למצות את כוחו". 21.12.2011 – nrg

לעיתים, כשאני קורא כותרת מסוג זה שציטטתי כאן ככתבה וכלשונה, אני חש כמו צופה במצעדו של המלך העירום. אני משפשף את עיני, מביט בהמון ושואל את עצמי מי כאן ירד מהפסים. או אז – אני מביט באחוזי האמון להם זוכים כיום אותם בכירים המצוטטים בכתבה ונרגע מעט. אמנם ההמונים לא צועקים בוז למלך העירום, אבל לפחות הם כבר לא מריעים לו. לכאורה דיברו ה"עליונים" כנגד עריצות הרוב. אך רוב מוחלט של הציבור כבר מבין שלא בשמירה על זכויות המיעוט עסקינן – אלא בשמירה על עריצות המיעוט.

איך זה התחיל? מה בעצם קרה פה? הרי בעבר עמד האמון במערכת המשפט על גבולות

ה 85%. כיצד איבדה המערכת את אמון הציבור עד לשפל בו רק 36% ממנו נותנים כיום אמון בבית המשפט העליון (דה-מרקר, פרופ' רטנר – אונ' חיפה).

טעויות אסטרטגיות של הדתיים מחד, ושל ז'בוטינסקי מאידך – העבירו בתחילת המאה העשרים את ההגמוניה על המפעל הציוני לידי תנועות השמאל שהיו אז מיעוט בארץ. את הקביעה הזו צריך להרחיב למחקר היסטורי של ממש כי יש לדברים לקח והשלכות חשובות גם לימנו – אולם מה שחשוב לענייננו הוא שמתחילת המאה העשרים ועד לשנת 1977 הופקדה הנהגת המדינה בידי השמאל הציוני. בשמאל – כמו בשמאל – יודעים לשלוט, ומרגע שזכו בהנהגה הפוליטית, דאגו להרחיבה אל כל תחומי החיים. הקימו את ההסתדרות, הקימו הוצאת הספרים, השתלטו על החינוך על כל גווניו (למעט אולי החרדי) השתלטו על העבר - כלומר שיכתבו את ההיסטוריה -  וכפי שהסביר אורוול מי ששולט בעבר שולט גם בעתיד. ואכן הגמוניית מפא"י נראתה בלתי מנוצחת, מפא"י לא שלטה רק ברשות הנבחרת – זה היה הכסף הקטן – היא שלטה בכל הרשויות. אמנם, התהליכים החברתיים בישראל יצרו רוב יותר מדי משמעותי לימין, רוב אשר בא לבסוף לידי ביטוי בבחירות לכנסת, אולם הרשויות הבלתי נבחרות, שמרו על נאמנותן לשמאל.

המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון ב   1977 חשפו את המחסור בתשתית תרבותית אמיתית של דמוקרטיה בישראל. מאיר יערי דיבר על הצורך "להחליף את העם". לשמאל לא היתה כוונה אמיתית לוותר על השלטון. מה שהתחולל בפועל בדור האחרון הוא תהליך הולך ומואץ של העברת ההגמוניה מן המערכת הנבחרת על ידי הציבור – כלומר מהמערכת הפוליטית, אל מערכות שאינן נבחרות, מערכות ששימרו בקנאות את האוריינטציה השמאלנית שלהן כפי שנוצרו מלכתחילה.

הכנסת  - כלומר המקום הרשמי בו אמור להתנהל הדיון הציבורי בישראל – פינתה את מקומה ל"מכוני המחקר". היכן יעדיף כיום נציג הציבור להשמיע את דבריו? בכנסת או בכנס הרצליה? הכנסת נתפסת כזירת ה"אספסוף" – מכוני השמאל (שלעיתים קרובות ממומנים על ידי ממשלות זרות) הם זירת "האדם הנאור" כלשונו של ברק. החוקים אמנם נחקקים בכנסת – אך באצטלת המהפכה החוקתית, מרשה לעצמו בית המשפט העליון להתערב בהם ולפרשם כרצונו, לעיתים במהופך לכוונתו המקורית של המחוקק ולעיתים אף פשוט לבטלם. "מבחן בג"ץ" -  קוראים לזה  - או "חוק עוקף בג"ץ", ללמדך שהרוב ונציגיו אומנם יכולים לחוקק אולם הריבון האמיתי יושב בבניין הסמוך והגבוה יותר – בניין בית המשפט העליון ו"מי שירים יד על ביתי – אגדע את ידו" כמאמר השופט חשין. החומרה – אגב – אינה בגדיעת היד כמו בהתייחסות לבית המשפט כאל ביתי הפרטי...

מה שעשתה התקשורת לח"כ יריב לוין שניסה לאזן במקצת את המציאות הרודנית הזו, מלמד עד כמה נעמדות המערכות הללו על רגליהן האחוריות בכדי לשמר את ההגמוניה שלהן.

תמצית הויכוח שבין ימין לשמאל, באה כיום לידי ביטוי בשאלת ההתייחסות לארץ ישראל. החיבור לארץ מבטא את החיבור העמוק לזהות היהודית, להיסטוריה היהודית ולייעוד היהודי והוא לצנינים עבור הגרעין הקשה של השמאל. מי שבוחן את מה שהתחולל ב 'רמת גלעד' בחודש האחרון, מבין כיצד מפעיל השמאל את ההגמוניה הבלתי נבחרת ששימר, כדי להכריע את רצון הרוב.

1 - ארגון פרובוקטיבי הממומן על ידי מדינות זרות, ארגון המייצג מיעוט מבוטל בישראל בשם "שלום עכשיו", פונה אל בית המשפט העליון בכדי להכריז על 'רמת גלעד' כיישוב בלתי חוקי היושב על אדמות פרטיות.

2 – פרקליטות המדינה, שבאופן ייחודי לישראל, העומד בראשה הוא היועץ המשפטי לממשלה שבפועל ממונה על ידי נשיא בית המשפט העליון (ע"ע בראון), אינה מנסה כלל לטעון נגד טענות שלום עכשיו. היא אינה מתרגשת מכך שהקרקע נקנתה כדת וכדין. היא אינה מתבלבלת מכך שלא נמצא כלל תובע לקרקע. היא גם לא ממצמצת מכך שהחוק הנוהג במקום לפיו מי שמעבד את הקרקע למעלה מ 10 שנים ללא התנגדות – יכול לרשמה בטאבו ואילו רמת גלעד נעבדה ברציפות זה 20 שנים על ידי בעליה היהודיים. כלום –  נאדה – הם פשוט מסתמכים על תקנה שהעבירה השופטת עדנה ארבל, לפיה חוקי החזקה במקום אינם נוגעים ליהודים (תקנה גזענית ואנטישמית בעליל) ומודיעים לבוסים האמיתיים שלהם היושבים בדין – כי המדינה תהרוס את רמת גלעד.

3 – לבית המשפט התמים לא נותרת כביכול ברירה  וכל שהוא עושה הוא העמדת תאריך מוסכם לביצוע הגזירה.

4 – אה, כן- יש גם חוליה רביעית למלכודת המיעוט שנסגרה כאן על רצון הרוב היהודי בישראל. החוליה הזו היא שר הביטחון, נציגה של מפלגה קיקיונית,  שמונה לתפקידו כדי לתת לממשלת הרוב שקט תעשייתי ויכולת לתפקד מול המערכות ההגמוניות של המיעוט.

כל התהליך הזה של גנבת רצון הרוב נעטף במעטה סמיך של תקשורת צורמנית - "כלבת השמירה של הדמוקרטיה" – השומרת על שלטון החוק ומסיתה ללא הרף את הציבור כנגד אותם מתיישבים הנאחזים בארץ ומעבדים בזיעת אפם את אדמתה.

"הרוב מבקש למצות את כוחו" הזדעקה ביניש. לו יהי כדבריה, מדינת ישראל תשוב לידיו של עם ישראל ועריצות המיעוט תהפוך לשלטון הרוב.

*פורסם ב nrg