משפט וצדק

פרטים

פורסם בחמישי, 21 אפריל 2011 16:38

נכתב על ידי משה פייגלין

שוב מגיע חג הפסח ושוב נחליף את מצוותו המרכזית, בסממני זיכרון - שלרובנו הם חסרי משמעות - במסגרת הסעודה המשפחתית השנתית החביבה.

המצווה המרכזית של חג הפסח היא קורבן הפסח. מצווה זו מקבילה למצוות ברית המילה הן בחומרתה, הן במשמעותה והן בעונש היוצא דופן המוטל על מי שמבטל אותה. בעוד שברית המילה היא הברית האישית בין היהודי לא-לוהיו, קורבן הפסח הוא הברית הלאומית ושתי המצוות הללו הן היחידות שמבטלן חייב כרת. אפשר לומר שהברית האישית משלימה את זהותנו כיהודים והברית הלאומית משלימה את זהותנו כעם.

שחרור הר הבית במלחמת הניסים של תשכ"ז יצר "בעיה קשה". קורבן פסח קרב בכל מקום בעזרה – כלומר אפשר להקריבו ולחדש את הברית הלאומית עם א-לוהינו, עוד קודם שהקמנו את בית המקדש. ממילא – ברגע שהכריז מוטה גור ש "הר הבית בידנו", סרה מעלינו הגדרת ה'אנוסים' ואולי חלילה, בעודנו ממשיכים להיסב כרגיל סביב שולחן ליל הסדר, במקום לעשות זאת בחצרות ירושלים, סביב קורבן הפסח לאחר שנשחט והוקרב בהר הבית, אולי בהמשך המנהג הגלותי הזה, שכל כולו תחליף וזיכרון למצווה המקורית, אנו נכנסים לא עלינו להגדרת "מבטלי קורבן הפסח" שעונשם כרת?

נו טוב – תירוצים הלכתיים מדוע בכל זאת אסור גם כיום להקריב את קורבן הפסח, תמיד ניתן למצוא, כפי שניתן לאסור כל דבר. הרי אפילו את העלייה להר הבית, רבנים רבים עדיין אוסרים. אלא שהזמן עושה את שלו, יותר ויותר גדולי תורה עולים להר ומנגד ישנם המדקדקים שלא להימצא בתחום ירושלים בליל הסדר בכדי שלא להיכנס לספק חיוב כרת...

מכל מקום – לפחות עבור יהודי יקר אחד, נחלצה השבוע מערכת המשפט ופתרה את הבעיה.

הרב יהודה גליק, עוסק זה שנים רבות בהנחלת מורשת המקדש ועולה בקביעות להר הבית. את אופיו הג'ינג'י הסוער ידע תמיד הרב לנתב בחביבות ובאופטימיות רבה לחיבור ציבור רחב לנושא. מעולם לא הסתכסך עם השוטרים בהר – להיפך, הקפיד ליצור יחסי רעות, לשאול בשלומם ולייצר יחסי עבודה תקינים עם המשטרה. אלא שהצלחתו בחיבור הציבור למקדש הייתה לצנינים ומשטרת ישראל הודיע לרב שהוא מנוע מלהמשיך ולהיכנס לתחומי הר הבית.

בתמימותו הרבה פנה הרב גליק לבית המשפט בדרישה שיורה למשטרה לשוב ולאפשר לו את הכניסה להר.

וכאן המקום לשוב ולהזכיר, מה המצב המשפטי שנהג בהר הבית עד לאותה פניה. עתירות רבות כגון אלו של הרב גליק הוגשו בעבר ואף הגיעו לפסיקת בית המשפט העליון. על המקום התודעתי בו נמצא בית המשפט הישראלי אין צורך להרחיב את הדיבור – הר הבית ובית המקדש, לא נמצאים שם. אלא שלאסור על אזרחים להתפלל - ועוד במקום הקדוש להם – זו כבר לא בעיה יהודית אלא בעיה חוקית ודמוקרטית מן המעלה הראשונה. הפתרון נמצא בדמותה של משטרת ישראל. בית המשפט התיר ליהודים להתפלל בהר הבית (ואולי אפילו להקריב קורבן פסח), אלא שתמיד הוסיף מילים כגון "בכפוף להחלטת המשטרה ובהתאם לשיקולי הביטחון וכו' וכו'".

במילים אחרות בית המשפט נתן למשטרה להוציא עבורו את הערמונים ממדורת הדמוקרטיה ושלטון החוק – בלי שיצטרך לכבותה.

השופטת אביב מלכה מבית משפט השלום בירושלים – שפסקה השבוע בעניינו של הרב גליק כבר צעדה צעד משמעותי קדימה. היא אמנם חייבה את המשטרה לחזור ולאפשר לרב גליק להיכנס להר אך בהחלטה שערורייתית מאין כמותה לקחה על עצמה את תפקיד המחוקק ואסרה על הרב גליק לקיים פעילות פולחנית בהר הבית. בנוסף חייבה השופטת את הרב להפקיד סכום של 10000 ₪ , כדי להבטיח שיעמוד באיסור החדש שהמציאה.

לא להישמע להוראות השוטרים – חייבה השופטת, אלא פשוט אסרה על הרב להתפלל.

לפחות יהודי אחד יכול להיסב השנה לסעודת ליל הסדר ללא שמץ של חשש כרת. הרב יהודה גליק שמדינת ישראל באמצעות מערכת המשפט המפוארת שלה אסרה עליו באופן מפורש לקיים פולחן בהר הבית, חזר ומצא עצמו באופן חד משמעי בתוך הגדרת ה"אנוס".

שאר היהודים יסתפקו בתקווה שמשטרת ישראל תמשיך גם השנה לאסור פולחן יהודי בהר הבית. אבל לך תדע, אולי איזה קצין משטרה יתבלבל, יודה השבוע שבאמת אין שום סיכון מיוחד, או סתם יחליט לקיים את תפקידו ולשמור על זכויות שומרי החוק במקום על דרישות בריוני הוואקף – או אז לא ימנע מאיתנו להקריב השנה קורבן פסח - וכולנו (חוץ מהרב גליק) נסתבך... ולא רק בחשש איסור כרת.

שהרי איננו באמת רוצים להשלים את זהותנו כעם. אומות העולם מריחות זאת וזה השורש לאי הכרתן בלגיטימיות של ריבונותנו על הארץ הזו. אובדן הלגיטימיות הוא הצעד הראשון בדרך להשמדה.

כלומר זה לא החשש ההלכתי, זה או שנשחט (את קרבן הפסח)

או שנשחט.

*פורסם במקור ראשון