משפט וצדק

פרטים

פורסם בראשון, 28 נובמבר 2010 13:07

נכתב על ידי משה פייגלין

חשיבותו של חוק משאל העם, אינה ביכולתו לשמור על ארץ ישראל. אדוני הארץ כבר מתחבלים תחבולות כיצד לעקוף אותו. הכותרת הראשית בעיתון 'הארץ' – למחרת קבלת החוק, היתה: "משאל העם – מהפכה הפיכה". בגוף המאמר כבר הסביר פרופ' זאב סגל לכל הקומיסרים – כיצד בדיוק לדלג מעל החלטת נבחרי הציבור. גלוחי הראש - אם אינם נחקרים בפרשיה כזו או אחרת -  תמיד יסורו ביום פקודה,למשמעת אדוני ה'ארץ' -  ע"ע ענת קם. לו יכול היה, היה האדון בר לב מארגן לנו איזו עמונה שתאתרג את שרציו.

עצם החלת הריבונות הישראלית על ירושלים והגולן היתה אמורה לסתום את הגולל על כל אפשרות קיום משא ומתן על מרחביה הריבוניים של המדינה. יתרה מכך – לכאורה, עצם קיום המגעים על ירושלים והגולן, מכניסה את המעורבים בדבר אל מרחבו של חוק הבגידה המפרט במדויק את עונשו של העושה מעשה שתכליתו מסירת שטחים ממדינת ישראל הריבונית. העונש הקבוע בחוק בגין מעשה שכזה הוא מאסר עולם או מוות.

אז הגולן וירושלים יצאו מכלל סכנה?

אל דאגה – הבג"ץ כבר הסביר שזה בסדר, ובדרך זו או אחרת – בין אם משפטית ובין אם אחרת, ימצאו האדונים את הדרך לעקוף גם את החוק החדש.

אז ביטחון לירושלים ולגולן הוא לא נותן – החוק הזה.

חשיבותו של החוק גם אינה נמצאת במישור הערכי. אין בו איזו הכרזת נאמנות מחודשת לארצנו הקדושה.  להיפך -  במובן המהותי, החוק הזה בעייתי מאוד. כי באמת, ארץ ישראל אינה של עם ישראל. מדינת ישראל היא של עם ישראל – קודם שגנבו לו אותה – אבל ארץ ישראל היא של א-לוהי ישראל. אין לנו זכות על הארץ, יש לנו חובה עליה. גם בן גוריון הבין ש:

"אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ. אין זו סמכות של שום יהודי. אין זו סמכות של שום גוף יהודי. אין זו אפילו סמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום - לוותר על איזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאיננה להפקעה בשום תנאי. אילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא המכריזים על הסתלקותם מזכות זו - אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה – קיימת ועומדת לעד, ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה לא נזוז מזכותנו ההיסטורית".

אמנם ללא המסד האמוני, דבריו אלו של בן גוריון נכתבו על הקרח – ובכל זאת, מלבד העיקר שהוא א-לוהי ישראל, יש בהם את כל העקרונות בכדי להבין מדוע חוק משאל העם בעייתי מן הבחינה הערכית.

ובכל זאת – אנו רואים שהעולם הערבי והשמאל הישראלי מגנים בחריפות את החוק הזה. אין ספק שהמהלך שהוביל חבר הכנסת יריב לוין, מלחיץ את תאבי החורבן יותר מכל ההפגנות, המודעות בעיתונים וההשבתות ביש"ע.

חשיבותו של החוק נמצאת במרחב הדמוקרטי דווקא. יותר משהוא שומר על הארץ בריבונות עם ישראל, הוא שומר על המדינה בריבונותו – או לייתר דיוק, מזכיר לנו מי אמור להיות הריבון כאן.

את קמפ דיויד הראשון וחורבן ימית העביר מנחם בגין באופן דמוקרטי אמיתי. זה היה מהלך נורא וכשתתחיל להיכתב כאן ההיסטוריה האמיתית, הוא ייזכר לבגין לדראון. אבל בגין לא גנב אף אחד. הוא חזר וקיבל מנדט אמיתי לביצוע האסון ההוא. מאז ימית – כל מהלכי ה"שלום" נבנו על מניפולציות על הדמוקרטיה. לרצון העם שחזר אל קרקע המציאות, לעם שכמעט תמיד בוחר ימין - אין כיום משמעות יותר.

חשיבותו של החוק בכך שהיא מחזירה במידה מסוימת את המדינה לעם. הם יקחו אותה בחזרה, את המדינה, זה די ברור, אבל החוק הזה חשוב משום שהוא מאלץ אותם לעשות זאת באופן גלוי, לקחת את הריבונות מהעם – באופן גלוי ולא סמוי, כפי שעשו עד היום - ולהחזירה לאליטות.

*

בשולי הדברים כדאי לזכור, שחברותם בכנסת של יריב לוין וחברים נאמנים אחרים, כמו גם כל הגל האופוזיציוני בתוככי מפלגת השלטון – לא היו באים לעולם אילולי 'מנהיגות יהודית'. פעולת הח"כים הללו אפקטיבית יותר מכל ההפגנות וראוי להוסיף ולתמוך בהם. אך דווקא עכשיו חייבים לזכור!–  ברגע האמת, גם 120 יריב לוינים לא יוכלו לעמוד בפרץ. כל עוד לא הצלחנו להעמיד בראש המחנה הלאומי – מנהיגות הפועלת מכוח האמונה היהודית, תהליך הקריסה יימשך.

*פורסם במקור ראשון