דף הבית

פרטים

פורסם בחמישי, 19 פברואר 2004 00:00

נכתב על ידי משה פייגלין

ב"ה                                                                                                      י"ג אלול תש"ס

"מקור ראשון"  22.09.00

 המדדים בהם נמדדת הצלחתה הכלכלית של המדינה הם  צמיחה, רמת האינפלציה, שיעורי האבטלה, רמת התוצר הלאומי הגולמי, החוב החיצוני ודומה.

אין ספק שעל פי על פי רוב המדדים, כלכלת ישראל הנה סיפור הצלחה, וגם שיעורי האבטלה אצלנו אינם חורגים בהרבה מן המקובל בעולם המערבי. התל"ג בישראל עולה על זה של כל מדינות ערב הגובלות איתה,  לישראל אין כמעט מה לקנות משכנותיה (זו כנראה הסיבה מדוע מתעקשת הממשלה לרכוש גז טבעי ממצריים במקום ממפיקים ישראליים, אם לא נקנה מהם גז, יחריפו המצרים את יחסם כלפינו, ולישראלים תתברר מהר יותר התרמית הגדולה הקרויה 'הסכם השלום עם המצרים).

והנה, על אף ההצלחה הגדולה, מסתובב הישראלי המצוי "עם האף באדמה". מוזר הדבר, אך כפי הנראה, אם ניתן היה לכמת את האושר הלאומי למספרים סביר להניח שהיינו מגלים כי גרף הצמיחה הכלכלית וגרף האושר הקולקטיבי אינם מקבילים אלא מצטלבים – ככל שעולה האחד, צונח השני.

לפני מספר שנים הבינו חוזי מזג האוויר – שחיזוי מעלות החום בלבד אינו מספק לאדם את הכלי המתאים בכדי לדעת למה לצפות ומה ללבוש מחר. כך נולד מדד 'עומס החום' המשלב יחד עם גובה הטמפרטורה גם את אחוזי הלחות.

אינני יודע אם ניתן לחבר מדדים כלכליים רגילים, אם רמת האושר הציבורי (איך מודדים את זה?) וליצור מן מדד משולב שכזה, אבל ברור לי שהמדדים הקיימים אינם משקפים הצלחה או כשלון – הם חלק מתמונה מורכבת בהרבה, וכמו במעלות החום, בהם בלבד, לא ניתן לעשות שימוש יעיל בתכנון לאומי עתידי.

ניקח לדוגמה את מר ישראלי מן הדור הקודם. הייתה לו דירת שנים וחצי חדרים בחולון, שלושה ילדים, משרה במפעל הסתדרותי או ממשלתי, או חנות קטנה לחומרי בנין או צרכי כתיבה. מכונית, טלוויזיה וטלפון היו מותרות. הוא עבד כל יום 8 שעות ו ב 10:30 הלך לישון. היה לו למר ישראלי זמן פנוי לו ולמשפחתו והייתה תחושת השייכות לקולקטיב, תחושה שלמרות כל העיוותים הממסדיים (וכאלה היו למכביר), הוא חלק ממשהו גדול וחשוב.

מר ישראלי של דורנו כבר לא עובד במפעל הסתדרותי, גם אין לו חנות לחומרי בנין או צרכי כתיבה. אם התמזל מזלו הוא השתלב בתעשיית ה 'הי-טק' או במגזר רווחי כל שהו. יש לו מכונית, טלפון, פלא פון, טלוויזיה מחשב ומה לא. הוא טס לחו"ל לפחות פעם בשנה, ואין לו מושג למה בדיוק הוא שייך, מה תרומתו שלו בתוך הקולקטיב הלאומי. את רוב הפעולות המשרדיות והתעשייתיות שביצע מר ישראלי בדור הקודם, מבצע 'ישראלי' של דורנו, בקלי קלות, עם טכנולוגיה מתקדמת, ובזמן קצר בהרבה.

לכאורה היינו מצפים שמר ישראלי יעבוד עתה פחות שעות, יקדיש זמן רב יותר למשפחתו, הילדים יקבלו יותר תשומת לב, ומדד האושר הציבורי יעלה. אך ראה זה פלא – בחברת ה 'הי-טק' שבה הוא עובד, 8 השעות הראשונות הן רק  "המתאבן", אין דבר כזה יום עבודה של פחות מ 10 – 12 – ואפילו 14 שעות ביום.  חנות חומרי הבניין של 'ישראלי' "ההוא" נסגרה מזמן, אי אפשר להחזיק אותה כשמימול נפתחת רשת בין לאומית לחומרי בנין בתוך מקדש קניות מצופה  בהט ושש. 'ישראלי' -  מחנות חומרי בניין, סגר אותה מזמן ועבר לעבוד ברשת הגדולה. הוא עוזר ל 'ישראלי' מחברת ה 'הי-טק', שבא ב 10:00 בלילה (עם האשה ועגלת התינוק – מה לעשות זה הזמן היחיד שיש לנו ביחד) למצוא איזה מנעול לקורקינט החדש של הילד.

בתרבות שבה "אתה שווה מה שאתה צורך" עובדים כל הזמן יותר. השכן צורך יותר ולכן הוא שווה יותר ולכן אני צריך לעבוד יותר ולעמוד במרוץ הצריכה – פשוט כדי להיות שווה משהו. הפרסומות בטלוויזיה הן בדר"כ עבור מוצרים שמחוץ להישג ידי אבל כנראה האושר תלוי בהם (ולשכן כבר יש…) אז מה אני בעצם שווה. פלא שכולם עם האף באדמה?

הטוטאלטאריות של הממון (אותו אליל המכונה בחיבה מודרנית "כוחות השוק") המפיקה את הפרסומות, כבר מזמן לא משתמשת בהן בכדי להודיע על מוצר חדש. היא משתמשת בהן על מנת ליצור את הצורך במוצר. אותה טוטאלטאריות גם מספקת את מקומות העבודה שבהן העבדים המודרניים משקיעים את כל שעות האור (לפחות) בכדי להיות מסוגלים לספק חצי תאוותם (תמיד רק חצי), לאותם מוצרים שתוכנתו לצרוך. אותו "אח גדול" - בלתי נראה ובלתי נגיש ולכן גם חסין מכל מהפיכה, אותה טואליטאריות שחונכנו באינטנסיויות להעריץ ולהאמין שהיא היא אם כל האושר והטוב,  בונה לעבדים המודרניים מקדשי צריכה מצופי זהב בכדי לספק את התנאים האופטימליים (ב "סטייל" עם מוזיקת רקע ומיזוג אויר) לפולחן הצריכה.

'ישראלי' של היום הוא עבד. גרוע מעבד, הוא עבד שאינו מבין שהוא עבד. עבד בכלוב זהב. הוא חש היטב שאינו מאושר – ואינו יודע למה.

האם כל זה אומר שצריך לעצור את הצמיחה? לסגור את הקניונים?

מובן שלא. להיפך!  עדיין עומדת בירוקרטיה רבה ומיותרת בפני היוזמה החופשית. אך לצד הצמיחה חייבת לבוא התודעה הנכונה, סדר עדיפויות תרבותי אחר, במקום "אתה שווה מה שאתה צורך" – "אתה שווה מה שאתה תורם".

סיכוי טוב שגרף העושר, וגרף האושר יעלו אז במקביל.

שתי הערות לסיום:

א – הבעיה שתוארה כאן הנה חלק מבעיה כלל עולמית. בישראל היא חריפה יותר משום שלעם ה"ישראלי" (דתי וחילוני כאחד) אין תרבות שתעדן, תאזן, ותרסן אותו. כשתתפתח כאן תרבות שכזו, תרבות יהודית אשר תצמיח כלכלה המבוססת על משולש העושר, החסד, והאמונה – תהא זו בשורה אוניברסאלית מדהימה ביופיה ובעוצמתה. (לשמיטה יהיה אז תפקיד אחר מלבד חילול ה').

ב – ה "טוטאלטריות של הממון", אותו דיקטאטור בלתי נראה, משעבדת עשירים ועניים כאחד. ייתכן שהיא משעבדת את העשירים אף יותר. יזם הקניון הוא עבד לא פחות מההמונים הבאים בשעריו. ("הוא שווה כמה קניונים שהוא צורך" – הוא עבד לאותה תרבות), העושר כשלעצמו הוא חיובי, ויש לשאוף להשגתו, הבעיה אינה בעושר או בעשירים אלא בתרבות.