דף הבית
למה הימין מדוכדך?
- פרטים
- פורסם בחמישי, 19 פברואר 2004 00:00
- נכתב על ידי משה פייגלין
ב"ה סוכות שתס"א
הנה הוכח שצדקנו, כל נבואותינו השחורות מתגשמות, עוד מעט יעופו קטיושות מעזה על אשקלון, ואנו נוכל לברך על המוגמר.
אולם שתי תופעות לא מסתדרות עם ה"נצחון" הזה שלנו, הראשונה היא אותו שמאל קיצוני ועקשן שממשיך להאשים את הימין והמתנחלים במתרחש. איך יש להם את האומץ? עכשיו כשכלי הנשק שהם מסרו למחבלים – יורים בנו יום יום, כשכל המדינה בוערת וכל בר דעת מבין מה עשו לנו אדריכלי אוסלו - איך הם מסוגלים להמשיך ולהראות את פרצופם בציבור. קחו אותנו למשל. כל הזמן אמרו לנו שאנחנו אלימים. לא ידענו על מה הם מדברים, ויום אחד איזה משוגע רצח את רבין. זה לא הפך אותנו לאלימים ולא הוכיח שום דבר, ובכל זאת – כל הימין ללא יוצא מן הכלל – ירד לבונקרים ונעלם. ואילו כאן – כשבכל יום נהרגים אנשים כתוצאה ישירה מהסכמי אוסלו, כשהאזור כולו מתדרדר במהירות למלחמה – ממשיכים האחראים לטירוף הזה ,להסתובב בשטח ולחלק הוראות.
התופעה השניה שלא כל כך מסתדרת עם המציאות המוכיחה את צדקת הימין היא מצב הרוח. לכאורה מצב שכזה – שבו עיני כולם (כמעט) נפקחות, שבו תחזיותינו מוכחות בצורה הבהירה ביותר, מצב שבו הסקרים מנבאים מפלה קשה לשמאל, מצב שכזה אמור היה להפיח רוח קרב בימין, או לפחות מצב רוח משופר. והנה אנו עדים לדכדוך כללי בימין ובשמאל כאחד.
התשובה לתופעות הללו היא שהימין הנו חלק בלתי נפרד מהמחדל, והוא נושא באותה אחריות למצב בו אנו נמצאים כיום. מסיבה זו אין הוא יכול לעלוץ על הוכחת צדקתו, אין הוא יכול להאשים באמת את השמאל, אין הוא יכול לדרוש התנצלויות או היעלמות מן החיים הציבוריים, מסיבה זו הימין מדוכדך. הוא מבין שהוא תקוע בתוך זה יחד עם השמאל במן חיבוק דוב שכזה – כולם באותה ביצה.
נתאר לעצמנו מצב שבו כל מפלגות הימין היו דבקות בטענה כי אוסלו הנו אסון וכי יש לבטלו בכל מחיר. נתאר לעצמנו שנתניהו מעולם לא היה נפגש עם ערפאת, לא היה מוסר לו את חברון, לא היה מוסר לו נשק (כן – גם נתניהו נתן להם רובים) – בקיצור – שהמחנה הלאומי היה באמת כזה.
אם זה היה המצב –הייתה היום למחנה הלאומי הסמכות המוסרית לבוא ולאמר "אמרנו לכם".
אבל כיום – לאחר שהמחנה הזה קיבל את אוסלו ונתן לתהליך הנורא הזה את ההכשר הימני, אין לו שום סמכות מוסרית לבא אל מישהו בטענות.
נראה שזה גם מקור הדכדוך. כולנו מבינים שאין זה משנה כמה העם מתפקח עכשיו. איש לא מציע דרך אחרת, השמאל הקיצוני נותר מחזיק בעמדות המפתח, וברגע שיירגעו קצת הרוחות, תשוב ותשטוף את הציבור המנטרה של "אין דרך אחרת – מוכרחים לעשות שלום" והיא תשכנע את הציבור הרחב. היא תשכנע משום שבאמת לא תוצב בפני הציבור שום דרך אחרת.
הדגמה בוטה של תיאור דברים זה נתן לנו השבוע יאיר לפיד בתוכנית מיוחדת לאחר הלינץ' ברמאללה.
לפיד אירח בתוכניתו את יעל דיין וגדעון לוי משמאל, ואת דומפא – מימין. עצם קביעת מבנה הראיון מרמזת היטב לבאות. הנה מתברר שהימין צדק והשמאל בעמדת מגננה – צריך לדבר על זה . איך עושים זאת? מביאים שני שמאלנים קיצוניים – לייצג את השמאל, איש ימין אחד - שתמיד יספק את הסחורה שהשמאל מצפה לה – מימין, ועל כולם מנצח מראיין שהוא עצמו איש שמאל ידוע.
גדעון לוי הסביר שם שגם היהודים טבחו בערבים (ממש אותו הדבר…), יעל דיין הסבירה שאנחנו רצחנו את רבין, ודומפא שמר על אחדות.
מובטח לנו אם כן שמערכת התעמולה המשומנת תשוב ותטמטם את מוחו של הישראלי המצוי עד שיסכים לכל דבר.
ובכל זאת הבדל מהותי אחד קיים בין הימין לשמאל.
יש מי שחושב שגדעון לוי, יעל דיין, ודומיהם נוקטים תמיד בעמדות פרו ערביות בשל אהבתם לערבים. לוי אף טרח להסביר באותו ראיון עד כמה הוא אוהב ילדים. האמת היא שאין הדבר כך. לוי דיין ודומיהם אינם מאוהבים בערבים, ולא גישתם ההומנית היא המובילה אותם להתכחש למציאות ואף להמציא בדיות בכדי להצדיק תמיד את הצד הערבי.
לא באהבת ערבים מדובר – בשנאת יהודים מדובר. מי ששונא את עצמו, שונא את עמו, ומבקש בכל מחיר למחוק את זהותו, חייב למצוא לכך צידוק. כך מוכרח לוי להראות לנו יום יום את אכזריות היהודים, כך תדבק יעל דיין תמיד בצד הנלחם בנו – זהו השמאל האמיתי – אל תחפשו שם הגיון – שנאה עצמית חולנית ותו לא.
והימין? לפחות מהמחלה הזו הוא איננו סובל. הימין מזדהה עם היהודים, אינו שונא את עצמו, וכשיפסיק להתבטל בפני השמאל, כשדווקא לאור ומתוך יהדותו יפיק מדיניות חדשה, ניתן יהיה לחשוב ברצינות על מדינה יהודית גם לדורות הבאים.
