חינוך

פרטים

פורסם בראשון, 11 נובמבר 2007 22:00

נכתב על ידי אוהד קמין

העם היהודי, שהיה ידוע תמיד בעולם כולו כעם הספר, העם שלא פסק מעולם להלחם בעקשנות למען הזכות לקבוע את ערכיו שלו כנגד כל נסיון להכניעו במשך דורות רבים, שוכנע על ידי פקידות מגמתית בצדקתו של חינוך ממשלתי שטחי, אשר כוון מלכתחילה נגד המורשת היהודית האותנטית. למעשה, מה שנשמר מכל משמר במשך דורות רבים אבד במשך שלושה דורות, בשל סיסמאות הסוציאליזם המפא"יניקי, שניצל חלום בלתי-מציאותי שנראה כמגשים בצורת מדינה מודרנית את חזון הדורות של העם.

כאמור, במשך דורות רבים ראה היהודי את החינוך כערך יסודי והקים שושלת ארוכה של אנשי דעת, תורה ומוסר. בשל מסורת זו היה כוח המחשבה היהודי לאחד מהכוחות הפעילים ביותר בתרבות האנושית – והדבר, שהוכר, לטוב או לרע, גם על ידי לא יהודים, בא לידי ביטוי בתפקודם של היהודים בתחומים רבים ומגוונים, הדורשים את מידת הרוחניות הגבוהה ביותר כמו, למשל, המדעים והאמנויות. את כל ההישג העצום הזה, שלא ניתן להמעיט בחשיבות השפעתה על העולם, השיג העם היהודי בצורה חופשית, ללא כפיה ועל יסוד היוזמה הפרטית. בדרכו הייחודית הוא לא נתלה בפעולת החינוך העצמי שלו בצורה כלשהי של עריצות ריכוזית-כפייתית, כמו זו הקיימת בישראל.

ודווקא בישראל הצליחה המדינה הסוציאליסטית "לאלף" את בני העם הזה. היא, אמנם, לא הצליחה בכך במידה שווה לגבי כל שומרי המסורת, אך השפעתה ניכרת גם על חלק גדול מהם. כך או כך, המכשלה הגדולה שעמדה לפני החינוך הממשלתי בישראל היא ההתייחסות החינוכית למגזר הדתי. בהקשר זה נאלץ הממשל לבנות, רעיונית, גוף ידע שישלב בין ערכים חילוניים לדתיים בצורה שלפחות באופן חלקי תשביע את רצונם של שומרי המצוות. דבר זה נעשה על ידי הצגת פעולת המדינה כמותאמת לערכי היהדות. הדבר נכון אף לגבי חלק מחובשי הכיפות, אשר קיבל את הנחת היסוד בדבר צדקת המדינה ולמד לראות אותה אף כביטוי של ערכי הנצח היהודיים.

בהקשר זה הצליח הממשל לשלב, מבחינה תכניתית, בין ערכים לאומיים למסורתיים – אף כי עד גבול מסוים. הממשל הנחיל חלק ניכר מערכיו – ובמיוחד אלה שהציג כעולים בקנה אחד עם המסורת היהודית – לציבור שומר המסורת. בכך השיגה מערכת החינוך הישראלית הצלחה גדולה, שעיקרה הסוואת הכפייתיות הטמונה בעצם קיומה של המדינה הריכוזית הישראלית; זו, המהווה דיקטטורה מעשית לכל דבר מבחינת שליטתה בהיבטי החיים של אזרחיה, נעזרה במושג "דמוקרטיה" כדי להציג עצמה כמדינה חופשית, אך דאגה לחנך את אזרחיה כאילו הדמוקרטיה מבטאת חופש. הדברים, הנכונים לגבי כל ילד חילוני שמחונך על ידי אנשי המדינה כבר מגיל רך, נכונים גם כלפי חלק גדול מהחינוך הדתי, שגם אם בחלקו הגדול אינו מקבל את תכתיביה הערכיים של מערכת החינוך הממלכתית, הרי אלה חודרים אליו בדרך של טפטוף קבוע. הדבר נעשה בעיקר באמצעות העובדה שהמחנכים, התלויים כלכלית בממשל, צריכים להתאים את עצמם לערכים הנקבעים על ידי משרד החינוך.

משמעות הדבר היא שהחינוך המתבסס על ערכים בהם תומכת המדינה, השונים במפגיע – לעתים עד כדי ניגוד – מערכי היסוד של העם היהודי; דבר זה בא לידי ביטוי בעיקר בעובדה שבזמן שהמדינה פועלת נגד זכויות האדם של אזרחיה, ההיבט המעשי של המסורת היהודית מגן עליהם בתחום זה. באופן בלתי-מקרי, עובדה זו אינה זוכה לפרסום בישראל בשל ענינה של ההנהגה להציג לפני הציבור החילוני את היהדות ככפייתית באופיה, בהתאם להציגה את עצמה כחופשיה. בשל ההסוואה הפעילה של מערכת החינוך את מדיניות הממשל בהקשר זה, משוכנעים עד היום חלק משומרי המסורת שהמדינה מהווה ביטוי של התרבות היהודית.

שומרי המסורת בישראל מעולם לא הבינו עד כמה ראום אנשי הממשל כאיום על הדרך בה עיצבו הם את דמותה של המדינה. משימתם החינוכית הראשית של מקימי המדינה, אותה תפשו בעיניים חילוניות, היתה להמעיט במשקל הדת שבה ולצמצם במידת האפשר את מחויבותה לערכי המסורת היהודית. זו הסיבה הראשית לכך שכבר מעת קום המדינה ביצעו מקימיה, אנשי שמאל בחשיבתם, מהלכים שלטוניים שמתפקידם להביא להחלשת ההשפעה הדתית על הציבור. חוק החינוך הציבורי היה אחד מאלה. חוק חובת החינוך היה החוק הראשי שנחקק כדי לשמור בישראל על תוקפה של ההשקפה החילונית – שזכתה להיקרא "חופשית" על אף שנכפתה על הציבור; לכאורה הסדיר חוק זה את זכותו של האזרח לזכות בחינוך הוגן. למעשה, שימש כאמצעי מקיף של הממשל להחדרת אוריינטציה פוליטית אנטי-דתית שתתאים לעקרונותיו ולקיבוע אמונתו של כל אזרח יחיד בהיותה של המדינה גורם בעל השפעה חיובית.

מחירו של החינוך הריכוזי התבטא גם בכך שהחינוך לערכים לאומיים התדרדר בדורות קיום המדינה, מכיוון שכאשר מדובר בישראל, לא ניתן להתחמק מלאחד בין ערכי הלאום לערכי המסורת. זוהי, כנראה, גם הסיבה לכך שהתרחקות השמאל מערכי הלאום עלתה בקנה אחד עם ההתנגדות לדת.

מכיוון שמנגנוני הממשל מכוונים לרוב לתפישות חילוניות, שאינן דתיות באופיין, נוצר בישראל מצב שבו גם אם שומר חלק מן הציבור – כמו המגזר החרדי – על עצמאות חינוכית לגבי השיטות והתכנים שישררו במערכות החינוך שברשותו, מנופפים מעליו משרדי הממשל תדיר בשוט התקציב כדי להזכיר לו את תלותו התקציבית ולעתים, כאשר ערכים מסוימים הקיימים במסגרותיו אינם נראים להם כמתאימים, הם מפעילים מיטת סדום תקציבית כנגדו, שלא לדבר על כך שבאמצעות שליטתם הם פוגעים בערכי המסגרות הנוגעות לתרבות ואמנות במגזר זה באותה שיטה.

בהקשר זה, לא מקרי הדבר שאין, מבחינת הממשל, מתאים יותר לניהול תחום החינוך, מאשר אנשי השמאל הקיצוני. במיוחד בדור האחרון, בולטים אלה בכך שזולת העובדה שהם נלחמים דרך קבע להחדרת ערכים פוליטיים, כמו ה"שלום", לתכנית הלימודים, הרי שמחמת רצונם להגן על קופתו של ציבור משלמי המסים מפני חובשי הכיפה, שאותם הם רואים כשודדי הקופה הציבורית, הם מתעלמים תדיר מהעובדה שגם ציבור זה הוא משלם מסים. בכך, לפי שיטתם, חוברת מוסריות המדיניות הכלכלית שהם מנהלים לפוליטיקה.

מבחינת איש השמאל – בחינוך או מחוצה לו – המגזר הדתי, ובמיוחד החרדי, הוא גורם זר למדינה. למעשה, גם מבלי להצהיר על כך במפורש ראה השמאל המקומי תמיד את האדם הדתי כאויב המדינה – ראיה שמהווה חלק מתפיסת עולם הרואה את הדת באשר היא כאנכרוניזם תרבותי פרימיטיבי. בהתאמה לכך, אף כי נראה שהחינוך החרדי הצליח לחמוק מפגיעת ידו של החינוך הממשלתי, הוא נפגע באופן חמור על ידי חנק תקציבי. במיוחד בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה שבה נאבקים אנשי החינוך במגזר הדתי-חרדי בקיצוצים חמרים בתקציביהם – ובמקביל לכך עולות וגדלות האגדות בדבר היותם של בני מגזר זה נטל על שאר אזרחי המדינה.

דבר זה יוצר אווירה ציבורית של הוקעה תדמיתית של שומרי המצוות; בהקשר הוקעה זו נקלעים אלה המעונינים לשמור על זכויותיהם לעצמאות חינוכית להסכמים מיוחדים עם בעלי הון פוליטיים, אשר כמעט תמיד נתפסים בעיני הציבור כהוכחה להיותם "גורם זר" לחברה המקומית.

בהקשר זה שומה לציין כי מה שקוראים בישראל "דעת קהל" אינו אלא מה שמתקבל בסקרים שמידת אמינותם האובייקטיבית איננה ברורה ויש להטיל בה ספק. משמעותה המציאותית של עובדה זו היא שמה שאזרחי ישראל יודעים לגבי דעתו האמיתית של הציבור אינו מבוסס על עובדות אמיתיות כי אלה מוסתרות, לרוב, מן הציבור. לכן, יש להניח כי אל מול מה שמפורסם בציבור (שכמו כל פרסום אחר הוא נעשה רק ברשות המדינה) קיימת מחתרת נעלמה של חיים חינוכיים, שיש להניח כי גודלה וחוסנה עולים לאין שיעור על אלה של החינוך הממלכתי הרשמי.

מכיוון שההנחה המסורתית היסודית לגבי החינוך היא שמעשית מהווה החינוך המסורתי לא רק את עיקר כוחו של העם היהודי אלא גם את מה שמותיר אותו כגורם בעל כוח בעולם, רשאים אנו להניח כי אף אם מאות אלפי חובשי ספסלי בתי המדרש הדתיים – המהווים חלק מעולם הלימוד היהודי המפוזר בעולם כולו - סובלים ממחסור יחסית לעוסקים בחינוך החילוני, הם מחזיקים, בכוח, את לוז האומה ואת חוסנה לעתיד לבוא.

קיומם של שומרי המסורת בזרמים התת-קרקעיים של החינוך בישראל מהווה, מעשית, גם את החינוך החופשי האמיתי בישראל, שכן התכנים והערכים שבהם הם עוסקים אינם נקבעים על ידי הממשל ונובעים ישירות מתורת ישראל. זו, הכוללת עבודת יצירה חקרנית בת דורות רבים אינה מושפעת (כמעט) מהמתחולל בסערות הפוליטיות העכשוויות שעל פני השטח. במובן זה מדובר בצבא מחתרת של ידע שלגבי הציבור הרחב רובו ככולו נסתר מעין, המחזיק בכוח באפשרויות ידע לא מבוטלות, שכנראה השעה עדיין אינה יפה לחשיפתו קבל עם ועולם.