דף הבית
הפלייה בנוסח ישראלי
- פרטים
- פורסם בשלישי, 14 ינואר 2003 06:51
- נכתב על ידי אנטוב אסיה
בתאריכים 1.8.2002 ו 20.9.2002 פורסמו בעיתון "וסטי" בשפה הרוסית כתבותיי בהן ראיינתי את אנשי " הבית הסלאבית" ו"הברית הצוענית" אשר התלוננו על קיפוח המיעוטים בישראל.
בנוסף לטענתם על היעדר נכונותה של מדינת ישראל להפוך את השפה הרוסית לאחת השפות הרשמיות בישראל (בדומה לשפה הערבית), הצטרפו המתלוננים לטענות הנפוצות בימים האלה על התנגדותה של ישראל להקמת מדינה פלסטינית בכל שיטחה אשר "מהנהר הגדול ועד פרת".
אכן, אין אנו מלאכים, ויתכן שלפעמים נוטה הרוב לקפח את המיעוט.
לכן, בעקבות שיחות אלה החלטתי לחפש אנשים שנתקלו בישראל בהפליה על בסיס השתייכותם ללאום או לדת מסוימים.
מאחר והמרואיינים הנ"ל לא הצליחו לספק לי דוגמאות קונקרטיות של הקיפוח עליו הם התלוננו, בקשתי מחבריי וממכריי להביא לידיעתי את המקרים הלקוחים מהמציאות שלנו.
רבים התלוננו על כך שנתקלו באנטישמים ש"הסתננו" לישראל יחד עם זרם העלייה מברה"מ לשעבר. בתופעות אנטישמיות אלה, שהתרבו לאחרונה, מטפל עמיתי זלמן גלדינסקי, אשר הקים מרכז מידע ותמיכה לקורבנות האנטישמיות בישראל. מר גלדינסקי טוען, כי ארגונו הוא ייחודי, כיוון שהארגונים המקבילים עוסקים בתופעות האנטישמיות בעולם כולו, אך שום ארגון, לא רשמי ולא בלתי פורמאלי אינו מוכן להכיר בקיום האנטישמיות בישראל.
משטרת ישראל מטפלת בתלונות הקשורות באנטישמיות באופן שבו היא מטפלת בבריונות, הפרת סדר או עבירות פליליות אחרות. כל הטיפול בנושא האנטישמיות בישראל מתבצע לפי העיקרון הידוע: עם נתעלם מהבעיה, הבעיה תיפתר בכוחות עצמה ו"יהיה בסדר".
בעיה זו אכן ראויה לתשומת לב מיוחדת, אך הפעם בקשתי להתמקד בתופעה אחרת, סביב אותו הנושא: הפליה על רקע דתי בקרב הישראלים.
והדוגמא לא איחרה לבוא. קבלתי מכתב בדואר אלקטרוני מחברתי הטובה שמתנדבת לעזור לי בתרגומים בעבודתי כעורכת אתרי אינטרנט.
להלן מכתבה של חברתי כפי שהוא נכתב , ללא ציון השמות ומקום עבודתה (הנתונים הנ"ל שמורים במערכת עיתון "וסטי").
*
אסיה היקירה.
ברצוני לספר לך על מקרה מקומם שהתרחש לפני כמה ימים במקום עבודתי. בדרך כלל, מטעמי לואליות, אינני נוהגת למתוח ביקורת בפומבי על הארגון בו אני עובדת, אך הפעם גובר זעמי על השיקולים האחרים.
כידוע לך, אני מתגוררת בפריפריה בצפון ושנים רבות עובדת במכללה האזורית – ארגון גדול ומכובד. המכללה מחולקת לבתי-ספר שונים וביניהם ביה"ס למורות-גננות בו אני מלמדת מחשבים ועובדת בניהול האדמיניסטרטיבי.
באזורנו ישנן קיבוצים רבים, ותושביהם הם ברובם אנשים אינטליגנטיים, משכילים ונחמדים. בדרך כלל הם בעלי אוריינטציה פוליטית שמאלנית ובחלקם אף שמאלנית קיצונית.
בזמנם הם רכשו השכלה על חשבון הקיבוצים ועובדים ברובם במקצועות "האינטלקטואליים".
80% מצוות ההוראה בבית-ספרנו הם קיבוצניקים או קיבוצניקים לשעבר.
הם אוהבים לדבר על "גישת החינוך שלהם שדוגלת בחופש, דמוקרטיה ושלום". מגעיל אותי לפעמים לראות את התרפסותם בפני ערבים. אך מה שבולט ביותר בהתנהגותם זו השנאה הפתולוגית שלהם למתנחלים וליהודים הדתיים.
מאחר ובסביבתי הנני נמצאת במיעוט מבחינת דעותיי הפוליטיות, אינני נוהגת ליזום וויכוחים פוליטיים, ובעיקר לאחר שאחד המרצים הנכבדים שלנו כינה אותי פשיסטית (אותי דווקא, אשר קרובי משפחתי הוצאו להורג על-ידי הנאצים וגופותיהם קבורים בבור ליד עיר מולדתי באוקראינה).
זה היה מבוא, והנה המקרה עצמו:
תפקידי כולל מיון המועמדים העומדים בתנאי הקבלה. לפני כמה ימים הגיעה מועמדת חדשה- בחורה שקטה, צנועה, לבושה כדתייה. מאחר וציוניה במבחן הפסיכומטרי ובבגרות היו גבוהים, הפניתי אותה לראיון הקבלה. לאחר מכן, שמעתי התלחשויות במסדרון בין המורות המופקדות על ראיונות הקבלה, ולאוזניי הגיע המשפט הבא: "נו, איך נקבל את הדוסית הזאת?"
מספר ימים לאחר מכן נודע לי כי הבחורה עזבה, אך לא מרצונה, אלא מרצון המורים שלנו. מסתבר ששתי המדריכות הפדגוגיות התקשרו אליה אחרי ראיון הקבלה ושכנעו אותה, כי "בית הספר שלנו הוא חילוני ויהיה לה קשה להשתלב בו".
כאן פקעה סבלנותי. מייד עלו הזיכרונות מן העבר, כיצד לא קבלו אותי לאוניברסיטה בארץ מולדתי עקב היותי יהודיה. לא יכולתי לשתוק עוד והתפרצתי בצעקות לחדר המורים.
לא אספר לך, מה צעקתי וכמה כלים שברתי בהתקפת הזעם, רק אומר שכתוצאה מההתפרצות הזאת, המנהלת שלנו צלצלה לבחורה הביתה, התנצלה בפניה והחזירה אותה למסלול.
בעקבות הפרשה הגעתי למסקנות הבאות:
- פרדוקס – בחורה יהודיה במדינה יהודית אמנן זכאית, אך איננה יכולה ללמוד בפועל במוסד השכלה ציבורי עקב השתייכותה למגזר הדתי.
- בעיות אתיקה המקצועית ניתן לפתור באמצעות "הפה הגדול" (במקרה זה, הפה שלי היה גדול יותר, והווליום הכריע את המערכה).
הפעם ברצוני לחרוג מנוהלי השתיקה שלי ולפרסם את הפרשה. אינני יודעת, כיצד לעשות זאת מבלי לפגוע במוניטין של המכללה. הרי אם אנקוב בשמות, יהיה זאת בגדר "יריקה לבאר שממנה אני שותה". אינני רוצה להיות כפוית טובה ובמיוחד ביחס לאותם אנשי המכללה שעזרו לי כאשר הגעתי לעבודה לפני 11 שנה בתור עולה חדשה. תמיד אזכור, כי בזכות תמיכתם הצלחתי להיקלט בישראל.
יחד עם זאת, לעולם לא אשכח את המקרה, שעליו התחלתי לספר לך בתחילת מכתבי.
כשהייתי עובדת חדשה במכללה, אחד המורים גילה כלפי עניין רב. שוחחנו רבות, עד שהוא הוביל אותי לנושא המבוקש: "האם הנך סבורה, שעל ישראל להחזיר לערבים את השטחים "שלהם"?" הייתי רק שנה בארץ ולא התעניינתי בפוליטיקה במיוחד. לאחר המחשבה עניתי לו שאינני סבורה כך. הוא התחיל לשכנע אותי באגרסיביות בצדקתו, בינינו התפתח וויכוח שבשיאו הוא זרק לי את המילה הנוראית: "פשיסטית!".
אמר ו"נשאר בחיים", כי מרוב העלבון והזעם אבדתי את כושר הדיבור. מאוחר יותר נודע לי כי האיש הוא חבר פעיל בתנועת "שלום עכשיו".
שמו אינו חשוב, כפי ששמות המורות שניסו למנוע מתלמידה הדתייה להתקבל ללימודים אינם חשובים. הרי ניתן להביא עוד אלפי סיפורים דומים מהמציאות הישראלית. מדובר כאן בנטייה כללית של חלק ניכר מאנשי ה"שמאל" לשנוא את עמם שלהם.
בכבוד רב
מ.
*
חברתי ואני איננו דתיות, והבעיה אינה פוגעת בנו באופן אישי, אך המקרה הזה, לדעתי, מהווה הפרה בוטה של כל נורמות הדמוקרטיה ועקרונותיה. כאשר סיפרתי עליו לחבריי, שמעתי להפתעתי סיפור דומה מידידי המשמש מנהל מחלקה בחברת "Hi-tech": " גם אצלנו קיימת הפליית דתיים. מכל החברה, רק במחלקה שלי מקבלים הדתיים יצוג הולם. אני אחראי על ביצוע פרויקט חשוב ומקפיד מאוד לקלוט אנשים עם כישורים מתאימים ולא כאלה שמוצאים חן בעיני ההנהלה. על כך היה לי ויכוח רציני עם הממונים עלי. פעם נדהמתי מהערותיה של אחת העובדות, כאשר אישה צעירה בכובע הגיעה לראיון חברה:" היא תלד ואנו נאלץ לעבוד במקומה". כאילו היא לא לוקחת חופשות בגין טיפול בילדים או לא נוסעת לחו"ל פעמיים בשנה לפחות".
בעקבות המכתב נזכרתי כיצד מנעו ממני ומחבריי היהודים את הקבלה ללימודים באוניברסיטה הממשלתית של מוסקבה, וכיצד אדם שסיפר את האמת על כך לעיתונאים נכלא ל- 10 שנים על "השמצת המשטר הסובייטי". אך זהו נושא לכתבה אחרת.
ובינתיים, למרות שאנו כבר 12 שנה חיים בישראל ולא ברוסיה הסובייטית, ולמרות שחברתי נתנה את הסכמתה לפרסום שמה, לא אמהר לפרסם אותו, מכיוון שמשהו באווירה הישראלית מתחיל להזכיר לי את מדיניות "סתימת הפיות" ששררה בברית המועצות לשעבר.
לא מספיק להוציא את היהודים מהגלות, צריך גם להוציא את הגלות מיהודים.
