דף הבית

פרטים

פורסם בראשון, 12 מאי 2002 22:00

נכתב על ידי ד"ר יצחק קליין

סיוט אוסלו מלווה אותנו קרוב לעשור שנים.  משך כל אותם שנים, "נאמני ארץ ישראל" ניהלו קרב מאסף עיקש נגד ההתדרדרות, ניסו לעמוד בפרץ כאשר נראה כי כל המוסכמות וכל הערכים של החברה הישראלית קורסים.  גזירה רדפה גזירה, תקוות התבדו זו אחר זו.  הנסיון חזר על עצמו: מותחים קו הגנה מדיני וערכי, מנסים להגן עליו, החלשים במחנה נשברים, ובעקבות כך כולם נסוגים ומשתדלים לייצב קו חדש.

חוויה זאת הפכה להיות לחלק מחיינו.  בשנים האחרונות נתווספה ההתמודדות עם נחשול דם חסר תקדים.  רבים אצרו כמין אנחה בליבם, אנחה שאסור היה להשמיעה מבחוץ:  מתי כבר תבוא התפנית, מתי כבר תתהפך המגמה?  לא שלום ביקשנו, אפילו לא שקט, אלא איתות כלשהו, שהסוף מתחיל.

הצעד הראשון בדרך חזרה נעשה אמש, במרכז הליכוד.  המפלגה הגדולה במחנה הלאומי, זאת הרואה את עצמה כמפלגת שלטון, המשתדלת תמיד להתקבל על מצביעי מרכז המפה הפוליטית, אמרה "לא" למדינה פלסטינית.  בכך לא שינו חברי מרכז הליכוד את דעתם האמיתית מימים ימימה.  אך כבר עשר שנים, בשיחות פרטיות רבות, הם מסבירים, עם קצת בושה, כי "אי אפשר" לפעול בהתאם לדעתם, ש"לא כדאי:"  בגלל האמריקנים, בגלל השמאל, בגלל התקשורת, בגלל הסקרים.  

אמש אנשי מרכז הליכוד פשוט אזרו את האומץ לומר את האמת שלהם, ולהצביע על הדרך שיש להוביל את המדינה.  יהיו עוד משברים ושעות קשות; אך אם כך החליטה המפלגה שתהיה החזקה במדינה, ואם היא תתמיד בהחלטתה, מדינה פלסטינית לא תקום.  כפי שתמיד ידענו, הדבר העיקרי שהיה חסר לעם ישראל בשנים האחרונות היה האומץ המוסרי לעמוד על האמת שלו, ואם אומץ זה קיים הכל אפשרי.  

ההחלטה שנפלה אמש נוצרה משום  שהמחנה האמוני החל להפעיל מנהיגות בלב הזירה הפוליטית, בליכוד.  אנשי אמונה, "נאמני ארץ ישראל," הם אלה שיזמו את הרעיון להחתים חברי מרכז הליכוד על עצומה לכנס את המרכז, הם שכפו על שרון לכבד את החתימות בבית הדין של התנועה, והם שהכריחו את קיום ההצבעה אמש.  הם היו מיעוט קטן במרכז, וההחלטה לא היתה עוברת באמצעות קולותיהם בלבד.  שמותיהם של רובם לא הוזכרו בתקשורת:  לא את משה פייגלין, שיזם את הרעיון, לא את נתן אנגלסמן, שהחתים מאות חברי מרכז, לא את אוהד קמין ומיכאל פואה, אנשי "מנהיגות יהודית."  אחרים כן הוזכרו, ובצדק, כי תרומתם היתה גדולה וחיונית.  

אך היא הנותנת:  מאות רבות של חברי מרכז הליכוד נרתמו למשימה, הביעו בחום את נאמנותם לעם ישראל ולארץ ישראל, בגלל שהמחנה האמוני התעקש להעמיד אותם בפני החלטה הדורשת אומץ.  כשלא היו יכולים להתחמק מההחלטה, כפי שהתחמקו ממנה זה עשר שנים, אזי באמת אזרו אומץ, וזאת היתה שעתם היפה.  כיום אף אחד בימין אינו יכול לצחוק על חברי מרכז הליכוד.  ואם היו כאלה שניסו לתפוס טרמפ פוליטי על העניין—"בכבוד," גם עליהם תבוא ברכה.  גם הם היו צריכים להפגין אומץ, גם הם יצטרכו לחיות עם החלטה זאת בעתיד.

מנהיג אינו בהכרח זה שבולט, זה שכולם מראיינים.  כשמישהו מביא רבים לפעול יחד למען מטרה נעלה, תוך גילוי מדות אישיות נעלות, שהנפשות הפועלות עצמן לא ידעו עד כה כי הן אצורות בקירבן—זאת מנהיגות אמיתית.

זה שנים שמדברים במחננו על כך שרק המחנה האמוני יכול להוביל.  אמש ראינו מה יכולה טיפת מנהיגות ערכית להשיג בפוליטיקה.  עכשיו חשוב לחזק את המגמה:  להכניס אנשי המחנה האמוני לעמדות מפתח בכל המפלגות, בכל הפורומים, ובמיוחד בליכוד, במרכז, בכנסת, ואף בממשלה.  

מצב עם ישראל היום דומה למצב של חברי מרכז הליכוד לפני חודשיים, כשרובם ישבו מן הצד והסתכלו על המאמצים לכנס את המרכז כמו צופים בתיאטרון פוליטי.  העם הוכיח שהוא מוכן להילחם, אך הוא עדיין נבוך.  הוא ממתין למנהיג שיגיד לו מה עושים עם הנצחון:  מוותרים?  ממשיכים?  ממגרים את האויב?  נותנים לו מדינה?  לאחר ההתעלות הרוחנית שבאה בעקבות מבצע "חומת מגן," העם אינו זקוק למנהיגות שתגיד לו עכשיו-מה-עושים.  הוא זקוק למנהיגות שתבהיר לו את האתגרים, שאין ברירה אלא לאזור אומץ ולכבוש אותם.  תהליך אוסלו נולד בקלון, ע"י ויתור על ערכים חיוניים, והדרך חזרה כרוכה בשיקום הדרגתי של האומץ המוסרי של הרוב.  סוג חדש של פוליטיקה, הדורש סוג חדש של מנהיגות.

================================

ד"ר יצחק קליין הוא ראש "המרכז המדיני לישראל" וחבר במזכירות "מנהיגות יהודית."