פרטים

פורסם בחמישי, 19 ספטמבר 2002 10:50

נכתב על ידי סגל אליצור

פרס וארה"ב, יהודה וישראל, בימים  ההם בזמן הזה

אליצור סגל

הימים ימי הרת עולם, כימים ההם הזמן הזה.  המלך בלשצר נכדו של נבוכדנצר חוגג בבירתו בבל אשר בעיראק של ימינו.  הוא מצווה להביא לפניו את כלי בית המקדש היהודי ששדד סבו ובאותה הזדמנות מגביר את הרס שרידי בית המקדש שעל הר הבית.

אולם, בעוד הוא חוגג, מקים המלך כורש את הקואליציה שלו.

כדבר הנביא ישעיה יג – קול המון בהרים, דמות עם רב, קול שאון מממלכות גויים נאספים, ה' צבאות מפקד צבא מלחמה.  באים מארץ מרחק מקצה הארץ, ה' וכלי זעמו לחבל כל הארץ.    

גרעין הכוח הפרסי היה הנשק הסודי שלהם – חיל הקשתים הרכוב. הוא המקבילה לחיל האוויר האמריקאי.  וממש כמו חיל האוויר האמריקאי הם לא שמעו על המושג טוהר הנשק. כדבר הנביא (שם) – וקשתות נערים תרטשנה, ופרי בטן לא ירחמו, על בנים לא תחוס עינם.

והמשך דברי הנביא מתאימים הרבה יותר לדרך שבה תראה עיראק לאחר המהלומה הגרעינית האמריקאית מאשר לכיצד נראתה בבל לאחר הכיבוש הפרסי – והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמודה לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור ולא יהל שם ערבי ורועים לא ירביצו שם (=כן, כן, זה בדיוק מה שכתוב נא לעיין במקור!) ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אוחים שכנו שם בנות יענה ושערים ירקדו שם – היינו ישארו שם רק מוטציות משונות שישרדו מהמהלומה הרדיו אקטיבית.

וכמובן שגם את המתנחלים הנביא איננו שוכח לברך להזכיר לטוב  – כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל …והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' לעבדים ולשפחות והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם.

ומה בבבל? בעוד בלטשצר  ממשיך בחגיגותיו יצאה יד וכתבה על הקיר – מנא מנא תקל ופרסין – נמנו ימי מלכותך ונמסרה מלכותך לפרס!  הכתובת  על הקיר לא השפיעה על בלטצר. אבל דניאל הסיק מסקנות וברח אל חצר מלכותו של כורש.

כנראה שלכורש הגדול היו הרבה פרפורי בטן  לפני הצעד הגורלי לפיכך באה הדחיפה האחרונה  מפיו של ישעיה (מה)  -

כה אמר ה' למשיחו לכורש! אשר החזקתי בימינו לרד  לפניו גויים ומתני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו.  אני לפניך אלך  והדורים אישר,  דלתות נחושה אשבר ובריחי ברזל אגדע !

ואכן, הגיע הרגע הגדול המקביל להמראתם של מטוסי ארה"ב מנושאות המטוסים לעבר בגדד – חיל הקשתים הרכובים הפרסי שטף במורדות הרי כורדיסטאן  אל עבר בבל  - ואכן נפול נפלה בבל.  וכורש לא שכח את נאמניו והצהיר – כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה!

יחד עם ההכרזה על בנין בית המקדש נתן המלך כורש רשות ליהודים להקים את המגבית היהודית המאוחדת כדי לאסוף תרומות בכל רחבי מלכות פרס ומדי  לסייע לבנין יהודה.  אולם בהמשך נראה שהכספים שאספו היהודים לא הספיקו ומלכי פרס נתנו מהאוצר הממלכתי הפרסי סיוע כספי אדיר ורחב ממדים לבנין בית המקדש ולבנין ירושלים. 

אבל, כאן נתעכב. למרות ההתלהבות הכבירה מכורש עד כדי הכרזתו כמשיח, לחז"ל היו טענות כלפיו. ולמה? כי היו לו כמה דרישות פעוטות. 

ראשית, על השער המזרחי של בית המקדש הוא דרש לצייר את תמונה של בירת פרס שושן.  כנראה כדי להבטיח שהיהודים לא ישכחו את מיטיבם איש חסדם. חוץ מזה בבית המקדש נישאה תפילה יומית  לשלומו של מלך המלכים הפרסי ובניו. שלישית, כורש הטיל מגבלות על העליה לארץ.  וויסת אותה לפי צרכיה של מלכות פרס.  ולבסוף, הוא דאג להכניס בבית המקדש רצועות מעץ. לדברי חז"ל מטרתן היתה שבמקרה של מרד יהודי אפשר יהיה לשרוף  את המקדש בלי קושי… 

ללמדך שכורש דאג קודם כל לאינטרס הפרסי, וגם לאינטרס היהודי במקום שלא סתר את האינטרס הפרסי.     

אבל, לפני שאנו מתמרמרים יותר מידי על ידידנו הפרסים הבה נקפוץ קדימה במנהרת הזמן ונראה כיצד נהגו היהודים.

אנו נמצאים עכשיו לאחר שנים רבות של שיתוף פעולה פרסי – יהודי. כמו בכל מערכת זוגית שיתוף הפעולה ידע  עליות ומורדות.  בימי אחשורוש השיכור כמו בימי קלינטון המסומם רצו הפרסים משקולים של מדינות פנים ואולי גם חוץ לזרוק את היהודים לעזאזל, אבל כאז כן היום נמצאה בחורה יהודית שידעה לטפל במלך במועד הנכון ובמקום הנכון.  אולם שיא שיתוף הפעולה הוא  בלי ספק בימיו של דריוש  הגדול, הוא דריוש בן אסתר אשר  כדי להבטיח את עבודתו הסדירה של בית המקדש  נתן ליהודים רשות להוציא מהאוצר  הממלכתי הפרסי כסף כדי לקנות פרים אילים כבשים חיטים מלח שמן בכמות שיקבעו הכוהנים שבירושלים. אין ספק שאנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים  שהכוהנים לא העריכו את צורכיהם בצמצום רב מידי, וכנראה שהפרסים באמת הרגישו מנוצלים מפני שהמלך שבא אחריו כבר קבע  סכומי גג בכל הסעיפים פרט לסעיף המלח.   נוסף לכך  הוא הבטיח עונש מהיר ויעיל לכל מי שיפגע ביהודים – שביתו יהרס והוא יוצא להורג וגופתו תתלה על עץ גבוה מעל הריסות ביתו. לא לחינם חז"ל הגיעו למסקנה שמי שכתב את הפתשגן הזה והחתים עליו את דריוש היה מרדכי היהודי חובב הגרדומים הידוע.  וכמאמר דריוש – אני דריוש נתתי צו מהר יעשה!

על כל פנים, עכשיו המצב הגאו אסטרטגי  עומד להשתנות שינוי קיצוני.  אלכסנדר מוקדון הגיע למזרח.  חילותיו הכו את חילות האחשדרפנים הפרסים ליד דמשק והפרסים נסוגו למעמקי אסיה.  נוכל לשער כיצד הרגישו היהודים כאשר אלכסנדר הגיע לאזור לוד ודרש מהמנהיגות היהודית בירושלים להגיע אליו.  ואמנם הכהן הגדול וזקני היהודים יצאו מירושלים לפגישה הגורלית – במקורות התלויים בתלמוד הבבלי  מוצגת הפגישה כמו הפגישה בין שתדלן יהודי לבין המלך אבל במקורות הארץ ישראליים נוספים פרטים חשובים וכאן נביא את הפגישה בגרסתה הארץ ישראלית.  ראשי היהודים שיצאו מירושלים העמידו משמרות ומארבים לכל אורך הדרך למקרה שהפגישה תכשל  ויתחולל עימות צבאי. השכם בבוקר הגיעו אל מחנהו של אלכסנדר. היהודים לבשו מבחוץ בגדים לבנים חגיגיים אבל מבפנים הסתירו על גופם שריון וכלי נשק.  אלכסנדר קיבל אותם לפגישה המכרעת.  והציג את דרישותיו.  היהודים נדרשו להתפלל מעכשיו בבית המקדש לשלומו של אלכסנדר במקום לשלומו של מלך פרס. דרישה שהתקבלה מיד. אלכסנדר דרש להציב את פיסלו בבית המקדש בירושלים. היהודים הציעו הצעה חילופית, והיא - שכל הילדים היהודים שיולדו בשנה הזאת יקראו בשם אלכסנדר – אלכסנדר הסכים להצעה, ומאז השם אלכסנדר הפך גם לשם יהודי. אלכסנדר דרש שבמקום למנות את השנים לפי שנותיו של מלך פרס ימנו השנים מרגע הפגישה איתו – היהודים הסכימו וזה תחילתו של מנין השטרות שעד היום אנחנו משתמשים בו לפעמים – השנה הזאת שנת תשס"ג היא  שנת ב' שי"ד  לשטרות – כלומר מאז פגישה זו חלפו בדיוק אלפיים שלוש מאות וארבע עשרה שנים.  אלכסנדר דרש ששערי העיר יפתחו והוא יבקר בבית המקדש ודרישתו נתקבלה.  כוח מוקדוני עלה בדרך שער הגיא והמלך נכנס בשערי ירושלים וביקר בבית המקדש. הוא ניסה אפילו להכנס לבית קודש הקודשים אבל אחרי חילופי דברים חריפים הוא ויתר על כונתו זאת.     

נוכל לתאר לעצמינו את אנחת הרווחה שהתגלגלה מפיהם של המנהיגים היהודיים  ואת האבן הכבדה שנגולה מליבם כאשר נעלם זנבו של הכוח היוני במורדות ההרים בדרכו חזרה למישור החוף… ירושלים ניצלה!!!

היהודים קפצו מהספינה הפרסית הטובעת ממש בשניה האחרונה של הדקה התשעים.

ללמדך שגם היהודים דאגו קודם כל לאינטרס היהודי  וגם לאינטרס  הפרסי במקום שלא סתר את האינטרס היהודי.

לקח חשוב ביחסים הבין לאומיים.

לצערינו הרב כאשר שוב השתנתה התמונה הגאו אסטרטגית.  כאשר הגיעה רומא למזרח היו היהודים  עסוקים במלחמת אחים וכתוצאה מכך כבש פומפיוס בסערה את  ירושלים. בהחלט ניתן היה להגיע להסכם סביר עם הרומאים. הסכם לא פחות סביר מההסכם עם אלכסנדר מוקדון.

הרי המלכים החשמונאים עד ימי אלכסנדר ינאי היו בעלי ברית של רומא.  די להזכיר את שיר ההלל  הנלהב של יהודה המכבי לרומא, שיר  שיובא כאן רק בחלקו הקטן – ויהודה שמע את שמע הרומיים כי גיבורי חיל הם. אוהבים את כל הנילוים אליהם ומתנהגים באהבה עם כל הבאים אליהם. וסופר לו על מלחמותיהם ועל הגבורות אשר עשו בגליים וכי השתלטו עליהם ויתנום למס. ועל אשר עשו בארץ ספרד להשתלט על מחצבות הכסף והזהב אשר שם ולכבוש בעצתם ובסבלנותם את כל המקום…. ואת אשר רוצים הם ממליכים ועוזרים, ואת אשר רוצים מגרשים, ויתרוממו מאוד. ובכל זאת אין איש בהם שישים כתר על ראשו ואשר ילבש ארגמן להתגדל בו ועשו להם מועצה לנהל היטב את עניניהם ובכל שנה מוסרים את השלטון ביד איש אחד להיותו מושל בכל ארצם והכל שומעים לאחד ואין בהם שנאה וקנאה.

נכון, המלך הגדול אלכסנדר ינאי פנה עורף לרומא. זאת משום שהחשמונאים התאכזבו מרומא. רומא לא נתנה לחשמונאים שום סיוע צבאי או כספי מעבר למילים דיפלומטיות.  איומיה על מלכי בית סלוקוס -  אם יתאוננו היהודים עליך נעשה להם משפט ונלחם בך בים וביבשה. התבררו כאיומים ריקים. היהודים עמדו לבדם בקרבות הצליחו או חלילה נפלו בהם לבדם. וזאת למרות שבחוזה עם רומא נאמר בפרוש - שאם לעם היהודים תקרה מלחמה ילחמו יחד אתם הרומיים בנפש כאשר ידרוש הזמן.   בסופו של דבר  החוזה הזה נשאר אות מתה רומא מעולם לא עמדה בו. 

זה לקח חשוב כאשר מדברים על ערבויות צבאיות ממעצמות ידידותיות היום  – ערבויות אלו לא יהיו יותר טובות מהערבויות שנתנה רומא לחשמונאים.

אלכסנדר ינאי חשב כנראה שעדיף לעמוד לבד מאשר ברית חסרת משמעות עם רומא.  הוא גם צדק לגבי ימיו. אולם כאשר הגיעה רומא למזרח השאלה הייתה אחרת – לא דובר על ברית, היה צורך להחלץ משיני המפלצת הרומית  המשוקצת במינימום נזק.  וזאת ניתן היה לעשות אלולא מלחמת האחים.

יותר מזה – ליהודים בימי פומפיוס, בניגוד למצב שהיה בימי אלכסנדר מוקדון, היתה אופציה צבאית.   מהמרד הגדול וממרד בר כוכבא אנו יודעים שהיהודים יכלו להחזיק מעמד לבדם ללא עזרה מבחוץ מול רומי במשך שלוש עד ארבע שנים וזאת לאחר שהריבונות היהודית נהרסה. סביר להניח שכמדינה ריבונית   היו יכולים להחזיק מעמד אפילו יותר זמן.    אלכסנדר ינאי זנח את רומא אבל כרת ברית עם הפרתים יורשי הפרסים.  עד כדי כך שהפרתים התערבו בסכסוך בין המלך אלכסנדר ינאי לשמעון בן שטח נשיא הסנהדרין  ויישרו את ההדורים בין שני האישים האלה.   כנראה משום שיהודה שימשה להם מוצב קדמי על חוף הים התיכון.

לצערינו, במרוץ אל החוף המזרחי של הים התיכון ניצחה רומא הארורה ופומפיוס הגיע לכאן ראשון. אבל, אל נשכח, שנה לאחר מכן   הגיע סוף סוף הכוח הפרתי המיוחל ויורש העצר הפרתי פקורוס עקר את השודדים הרומאיים מהאזור וכבש את כל המזרח כולל ארץ ישראל.  רומא הצליחה אומנם להדוף את הפרתים והגבול בין שתי האמפריות התיצב לבסוף על הפרת. אבל אילו העסיקו היהודים את פומפיוס עד בוא פקורוס, דבר שהיה בהחלט אפשרי, יתכן שהפרתים היו מכים את הרומאים מכה כזאת שהרומאים כבר לא היו   יכולים יותר לחזור הנה והגבול   בין האמפריות היה מתיצב על הבוספורוס שהוא גבול הגיוני יותר וגם צודק יותר.

ובהשואה לימינו – האם בתקופת המלחמה הקרה היה מובן מאליו שארה"ב תנצח בה? האם לא היו רבים שחשבו שבריה"מ דוקא תנצח בה ועל ישראל לנהוג בהתאם להנחה זו?  עלינו ללכת עם מעצמת העל שאנו מזדהים איתה גם אם לא ברור מראש ובהחלט שהיא זו שתנצח בקרב המעצמות.

גם את האופציה הצבאית גם את האופציה המדינית החמצנו בגלל מלחמת האחים.

מכת ההלם שרומא הנחיתה על התודעה המדינית היהודית  מתבטאת היטב גם היום. רבים רואים בכל מעצמה את בת דמותה המפלצתית של רומא הזועתית ואין זה כך. מצבינו היום דומה למצב ששרר ערב השטפון הפרסי במורדות הרי כורדיסטאן אל מישורי הסהר הפורה כאשר ענני   החיצים של חיל הקשתים הרכובים הפרסי מחשיך את עין השמש.   

כאז כן היום,  המהלך ההגיוני המתבקש  הוא שברגע שחיל האויר האמריקאי ימריא  עלינו להתחיל מיד בבנין בית המקדש. 

הצהרת כורש, ואפילו הצהרה בסגנון דריוש הגדול  - שכל מדינה שתפריע  לישראל תתנשא מעל אדמתה הפטריה הגרעינית המוכרת  היא בהחלט אפשרות סבירה. וכדי להשלים את ההקבלה - ההצהרה יכולה להינתן מפיו של הסנטור היהודי שומר המצות יוסף ליברמן שקרוב משפחתו הרב הלל ליברמן נרצח על ידי הערבים בדרכו לקבר יוסף.

בכל אופן גם אם ארה"ב איננה פרס שהטילה את עוצמתה הצבאית והכספית לצידם של היהודים  היא גם איננה רומא של פומפיוס.  אם כבר, היא רומא של יהודה המכבי  אשר אמר לאנשיו – הנה ניגפו אויבנו, נעלה לטהר את המקדש ולחנכהו!

אמן כן יהי רצון.