פרטים

קטגוריה: תרבות

פורסם בשבת, 29 יולי 2006 22:00

נכתב על ידי בּוּךְ יְהוֹשֻׁעַ

אֵיכָה?!

קינה על חרבן עשרים וחמשה ישובים בארץ ישראל
וגלות יושביהם על ידי אחיהם בית ישראל

אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן,
וְדָמַם רן בִּצְפוֹן הַשּׁמְרוֹן,
וְגרְשׁוּ יוֹשְׁבֵי עַזָּה בְּשִׁבָּרוֹן,
וְנָע מִמָּדוֹר אִיש כְּפַר-דָּרוֹם.  

בָּכוֹ תִבְכֶּה, וְתִדְמַע עֵינִי,
כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבַּר עַמִּי,
זֶה חָזִיתִי, הַשָּׁבָץ אֲחָזַנִי,
הָשְׁלַכְתָּ מִבֵּיתְךָ, נֵצֶר-חַזָּנִי.

גָּלְתָה עַזָּה, עֲזוּבָה תִהְיֶה,
כָּלְתָה הָרָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה,
אָבְלָה אֲדָמָה, שֻׁדַּד שָׂדֶה,
כִּי תְכַלֶּה אֶת פְּאַת-שָׂדֶה.

דַּרְכֵי שׁמְרוֹן אֲבֵלִים שׁוֹמֵמִין,
וַיָּפָג לִבֵּנוּ, כִּי לא הֶאֱמִין,

יָגוֹן תִּמָּלֵא הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים,
כִּבְרוּחַ קָדִים נָפצוּ הַכַּדִּים.

הָיוּ צָרֶיהָ לְראשׁ, איְבֶיהָ לַעֲנָה,
הֲפַכְתֶּם לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט, וַיִּגְדַּל עֲוֹנָהּ,

בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם, וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ,
לא יָרְאוּ לְשַׁחֵת אֶת כֶּרֶם-עַצְמוֹנָה.

ויֵּצֵא מִמְּקמוֹ לָשׂוּם אַרְצֵךְ לִקְצָפָה,
אֲחָזַתְנִי זַלְעָפָה, כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה,
גֶּפֶן פרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה לִשְׂרֵפָה,
הָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה תֵּל-קָטִיפָה

זָכְרָה יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים,
יְדוָד אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים,
בֵּרַךְ נְוֵה צַדִּיקִים יוֹשְׁבֵי אהָלִים,
עַתָּה יָצְאוּ מְבהָלִים מִנְּוֵה-דְקָלִים.

חֵטְא חָטָא יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבַר בְּרִית,
לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית,
בַּעֲוֹן תָּכְנִית, הֵסַבּוּ אֶת לִבָּם אֲחרַנִּית,
הָלַכְנוּ קְדרַנִּית, כְּסָפוּ דוּגִית וְנִיסָנִית.

טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לא זָכְרָה פְּלָאָיו,

יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו,

רְאֵה כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב, חָרַק עָלַי שִׁנָּיו,

כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה אָבָד וְנֶאֱסַף הַשְּׂלָו.

יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, לֹא הֵשִׁיב אָחוֹר,

הֶחְשִׁיךְ לָאָרֶץ, הִקְדִיר מְאוֹרֵי אוֹר,

וַאֲיַחֲלָה כִּי יֵצֵא מִשְׁפָּטִי לָאוֹר,
וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בְּגַן-אוֹר.

כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָח, זָעֲקוּ אֶל טוֹב וְסַלָּח,
מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רָשָׁע תִּצְלָח, מֵאֵן לְשַׁלַּח,
חֶפְצוֹ בְּיָדוֹ יִצְלָח, נָוֶה נֶעֱזָב ומְשֻׁלָּח,
רוֹדִי יָדוֹ הַחֲזָקָה שָׁלַח אֶל הַבְּדלַח.

לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ לָתוּר,
שָׂא קִינָה וָנֶהִי, כִּי נִצְּתוּ וּמִי יָסוּר,
עוֹרֵנוּ נִכְמָר כְּתַנּוּר, ולא רָאִיתִי אוּר,
כי לֹא יוֹסִיפוּ עוֹד לָגוּר בְּשָׂא-נוּר.

מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ, וְאָכְלָה אַרְמוֹן,

אָז נִבְהֲלוּ עֲצָמָי, נְתָנַנִי בְּשִׁמָּמוֹן,

בֵּין עֲצוּמִים יַפְרִיד, וְהֶגְלָה הָמוֹן,

כּחוֹ עָצַם, וְהִשְׁחִית בְּנֵי-עַצְמוֹן.

נִשְׂקַד עֹל בְּיָדוֹ, עַל צַוָּארִי יִשְׂתָּרַג,
עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי, אֵלֶיךָ תֶּעֱרָג,
עַל דּוּשׁוֹ בֶחָרוּץ, וּפַחְדּוֹ יְשֹׂרָג,
הִנֵּה כִּלָּיוֹן חָרוּץ שָׂם לְמוֹרָג.

סִלָּה כָל אַבִּירַי לִשְׁבֹּר בַּחוּרִים,
רדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים,
רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל גִּבּוֹרִים,
נֶהֶפְכוּ לְזָרִים נִטְעֵי נְצָרִים.

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה לַיְלָה וְיוֹמָם,
הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם, יָצְאוּ וְאֵינָם,
נָדְדוּ וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמָם אַיָּם,
וְנָעוּ מִכְּפַר-יָם עַד רָפִיחַ-יָם.

פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל,
מְבֹרֶכֶת אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל,
לֹא יִהְיֶה עוֹד הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טָל,
כִּי הֻשְׁלַךְ עַל הָאָרֶץ וְהוּטַל גַּנֵי-טָל.

צַדִּיק הוּא יְדוָד בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד,
וְלָנוּ הִגִּיד, כִּי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח יָדִיד,
וְעַתָּה לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד,
כִּי יָבֵשׁ תָּמָר, כָּלָה וְעָבַר גָּדִיד.

קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי, הֵמָּה בָּגְדוּ בַּידֹוָד,
אֱלִי וְאַלְלַי, אֶרֶץ רָעָשָׁה מִפְּנֵי סִינָי,
כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי,
כִּי לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלת אֱלֵי-סִינָי.

רְאֵה יְדוָד וְהַבִּיטָה, מִמָּרוֹם תַּשְׁקִיף,
כִּי צַר יָדוֹ הֵנִיף, וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף,
בְּפֶשַׁע בָּא תַּקִּיף, עַל חַטָּאתוֹ הוֹסִיף,
וּמַרְשִׁיעַ הֶחֱנִיף, וְאָסַף אֶת קָטִיף.

שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מֵשִׁיב נָפֶשׁ,
בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי מְצָאֻנִי רָעוֹת חֹמֶשׁ,
עָלוּ חֲמֻשִׁים, הִשְׁחִיתוּ הָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ,
וְהִנֵּה הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ, וַיַּכֵּה אֶל הַחֹמֶשׁ.

תָּבא לְפָנֶיךָ אֶנְקָתֵנוּ, וּשְׁמַע שַׁוְעָתָם,
חוּסָה יְדוָד עַל עַמְּךָ, חוּשָׁה לִתְשׁוּעָתָם,
יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָה, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם,
וְאָז נָשִׁיר שִׁירָה חֲדָשָׁה כְּשִׁירַת-הַיָּם. 

כָּתַב בְּדִמּוּעַ
מְצַפֶּה לִישׁוּעָה
בּוּךְ  יְהוֹשֻׁעַ

על הקינה "איכה"

 צורת הקינה 

הקינה כתובה במתכונת הקינה של הפייטן הארץ ישראלי רבי אלעזר ברבי קליר על עשרים וארבעה משמרות הכהונה ששימשו בבית המקדש. כמה מילים וצירופי מילים בקינה לקוחים מהקינה של הקליר.

בקינה עשרים ושניים בתים בני ארבעה טורים כל אחד. הטור הראשון בכל בית פותח במילה אחת או יותר מראשי הפסוקים במגילת "איכה" פרק א הערוך בסדר אותיות ה-א"ב. הטור האחרון בכל בית מסיים בשם יישוב. בשלושה מהבתים נזכרים שני יישובים.

כל מילות הקינה (מלבד אחת) הן מהתנ"ך. הקינה עשויה כולה מחיבור של מילים וחלקי פסוקים מכל ספרי התנ"ך, לפעמים בשינוי סדר המילים או בשינויים דקדוקיים ואחרים. יש מילים בקינה בעלות משמעות כפולה.

ארבעת הטורים בכל בית מחורזים בסופם. בחלק מהטורים יש גם חריזה פנימית. מלבד חריזה יש בקינה סוגי מצלול שונים, כגון לשון נופל על לשון, משחקי מילים ועוד. שמות היישובים משמשים הן לחריזה והן לסוגי המצלול השונים. כן נעשה שימוש במשמעות שמות היישובים.

תוכן הקינה

הקינה מבכה את חורבן היישובים ואת גלות יושביהם, ומכנה אותם בכינויי שבח: צדיקים, עצומים, בחורים, גיבורים.

הקינה מאשימה ומוכיחה את כל מי מבית ישראל שהיה לו חלק בחורבן ובגלות, ומכנה אותם בכינויי גנאי: צרים, אויבים, רודפים.

שש המילים הראשונות של הקינה לקוחות מתחילת הקינה של הקליר, אולם בקינה הזו יש לכינוי "חבצלת השרון" שמעות כפולה: כינוי שבח לעם ישראל וגם רמז מפורש לשמו של אותו האיש. הקינה מכנה את אותו האיש בכינויי גנאי: אויב, צר, רשע, רודה, תקיף, מרשיע.

הקינה משתמשת בכינויי שבח נוספים לעם ישראל: כרם, גפן פוריה, ידיד.

כל הבתים בקינה, מלבד האחרון, הם תיאורי פורענות, ואילו הבית האחרון הוא תפילה ונחמה.